בר"מ 5099/21 אור טיפול וחינוך בע"מ נ. משרד החינוך

1.

המבקשת 1 מפעילה את בית הספר "אבן חן", מוסד חינוך מוכר שאינו רשמי לחינוך מיוחד לתלמידים עם אוטיזם (להלן: בית הספר ). החל בשנת הלימודים התשע"ח מנהלים הצדדים דיונים בנוגע לסכום תשלומי ההורים שמותר לבית הספר לגבות; בתמצית, המשיב מבקש להפחית את התשלומים כך שיעמדו בתנאי הדין בנוגע לתשלומי הורים. ועדת החריגים הארצית לעניין זה (להלן: הוועדה ) החליטה ביום 31.5.2021 כי בשנת הלימודים הקרובה, התשפ"ב, יעמוד הסכום על 7,570 ש"ח לשנה. המבקשים הגישו עתירה מינהלית נגד החלטה זו. לטענתם, בית הספר פועל בגישה לניתוח התנהגות יישומית ( A.B.A. ), זו מצריכה השקעת משאבים רבים, והסכום שנקבע לא יוכל לספק אותם במלואם. לכן התבקש להמשיך לגבות את הסכום שנקבע לשנת הלימודים התשפ"א (14,000 ש"ח לשנה). לצד העתירה הגישו המבקשים בקשה (ואחר כך בקשה מתוקנת) לצו ביניים שלפיו החלטות המשיב בעניין שנת הלימודים התשפ"ב לא ייכנסו לתוקף, ובמקומן יישאר על כנו הסכום שנקבע לשנת הלימודים התשפ"א. לאחר קבלת תגובת המשיב והודעות נוספות של הצדדים דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ת' בר אשר ) את הבקשה ביום 18.7.2021. צוין כי יישום החלטת המשיב יביא "בסך הכול" להפחתה בתקציב הכולל של בית הספר ב-4.7% ביחס לתקציבו בשנת הלימודים הנוכחית. בית המשפט מצא כי הצגת העובדות בעתירה ובבקשה לצו ביניים "אינ[ה] מדויק[ת]"; כי המבקשים לא הצביעו על פגם בהחלטת הוועדה; וכי זו התקבלה לאחר בחינה חוזרת ושמיעת עמדות המבקשים, בהתאם להמלצות גורמי המקצוע ובעקבות הודעות קודמות בחודש פברואר 2018 ובחודש יוני 2020 על המתווה הצפוי. עוד צוין ששיעור הפחתת התקציב "נמוך מאד". בית המשפט עמד על כך שלא נטען שייגרם נזק כלשהו לתלמידים, ומנגד אם העתירה תידחה ייתכן שהעותרת 1 לא תוכל להשיב תשלומים שגבתה ביתר. לבסוף צוין כי צו הביניים המבוקש זהה במידה רבה לסעד הסופי שמבוקש בעתירה. בית המשפט קבע דיון בעתירה ליום 15.12.2021.

2.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, את ההפחתה בתקציב יש לבחון ביחס לעלות שיטת ה- A.B.A. , ולא ביחס לתקציב הכולל של בית הספר; לתלמידים ייגרם נזק אם לא יינתן צו הביניים המבוקש, בין היתר עקב חוסר יכולת לקדם את התלמידים בשיטה האמורה וביטול הישגיהם עד כה; ומאזן הנוחות אינו נבחן על דרך של השוואת התועלת למבקשים מול הנזק להם. המבקשים סבורים שהעותרת 1 תוכל להשיב כספים שייגבו ביתר, משום שתשלומי ההורים עוברים לחשבון ייעודי, ואפשר להשיב כספים ממנו. עוד נטען כי העתירה מכוונת כלפי יישום החלטת הוועדה, ולכן אין חשיבות לכך שהיה למבקשים זמן להיערך אליו; וכי צו הביניים נועד להשאיר את המצב על כנו עד להכרעה בעתירה, ואילו העתירה נועדה לביטול החלטת הוועדה.

3.

המשיב סבור שדין הבקשה להידחות. לטעמו, אין מדובר במקרה שמוצדק בו להתערב בהחלטת ביניים של הערכאה הדיונית בנושא סעד זמני. לגוף העניין נטען שסיכויי העתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים נמוכים, ושמאזן הנוחות מביא לדחיית הבקשה לצו ביניים: לא הוכח שייגרם למבקשת נזק; יישום הכללים בדבר גובה הגבייה המותרת הוא אינטרס ציבורי חשוב; צו ביניים עלול לגרום נזק להורי התלמידים בדמות גביית סכומים גבוהים מהמותר, ולצידו קושי לקבל בחזרה כספים אלה אם העתירה תידחה. בהקשר זה צוין שוועדת החריגים פעלה לאחר תלונה של הורים על כך שגובים מהם סכומים גבוהים מהמותר. עוד טוען המשיב שצו הביניים חופף את הסעד המלא שמבוקש בעתירה, ושגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה.

4.

לאחר עיון בבקשת הרשות לערער ובנספחיה הגעתי למסקנה כי דינה להתקבל בחלקה. כידוע, בהכרעה בבקשה לסעד זמני יש להידרש לאיזון בין סיכויי ההליך למאזן הנוחות, ומאזן הנוחות הוא אבן הבוחן המרכזית (בר"ם 4078/15 עמותת שתילים רכים נ' עיריית ירושלים , פסקה 4 (18.6.2015); בר"ם 5098/21 איי.די.אי נכסי מים בע"מ נ' מקורות פיתוח וייזום בע"מ , פסקה 3 (22.7.2021)). בלי לקבוע מסמרות בדבר סיכויי העתירה, אני סבור כי סוגיית מאזן הנוחות מגלה פנים לכאן ולכאן. מצד אחד, עיון בטענות הצדדים לפניי מעלה כי אף שהמשיב הודיע כבר לפני כמה שנים על הפחתה צפויה בתשלומי ההורים, בפועל הוא התיר לגבות תשלומים גבוהים יותר מאז ועד לאחרונה. נוסף על כך, הצדדים ניהלו משא ומתן בסוגיה זו לגבי שנת הלימודים הקרובה, והמשיב החליט את החלטתו הסופית קרוב לתום שנת הלימודים הנוכחית. המבקשים עתרו נגד ההחלטה סמוך לאחר הינתנה וזמן מספיק לפני שנת הלימודים הבאה (השוו לבר"ם 5776/13 עמותת מקום להיות – בית הספר "מעיין" נ' מנכ"ל משרד החינוך , פסקה 18 (26.8.2013)). לאמור מצטרף שיקול נוסף. הדיון בעתירה בבית המשפט לעניינים מינהליים קבוע ליום 15.12.2021. שנת הלימודים התשפ"ב, שבנוגע אליה הוגשה העתירה, עתידה להתחיל ביום 1.9.2021. כאמור, אחת הטענות בעתירה – ואיני מביע עמדה כלשהי בנוגע אליה – נוגעת לצורך בהיערכות מתאימה לקיים את הלימודים בלי תשלומי ההורים בשיעור שהיה מקובל עד כה. שיקולים אלה תומכים בקבלת הבקשה.

מנגד, הענקת הסעד המבוקש במלואו שקולה במובנים מסוימים להענקת הסעד הסופי שמבוקש בעתירה המינהלית, ודבר זה אינו נעשה כדבר שבשגרה (בר"ם 6075/20 ביטון נ' מ"מ מפכ"ל משטרת ישראל , פסקה 5 (3.9.2020); בר"ם 9054/18 חזן נ' מערך בריאות העוף, מרחב צפון , פסקה 4 (24.12.2018)). לכך יש להוסיף כי ההחלטה המינהלית נועדה לשמור על זכויות ההורים, וכעולה מתשובת המשיב, ההליכים בנוגע לבית הספר החלו כתוצאה מתלונות הורים. שיקולים אלה נוטים לחובת המבקשים.

5.

באיזון הכולל מצאתי כי מאזן הנוחות נוטה להשארת המצב הקיים על כנו לפרק זמן מוגבל, כמפורט להלן:

א.

דומה שאין מחלוקת על כך שבית הספר רשאי לגבות תשלומי הורים בסכום שהמשיב מאשר (7,570 ש"ח לשנה), בלי צורך בצו ביניים.

ב.

אשר להפרש בין סכום זה לסכום שבית הספר מבקש לגבות (14,000 ש"ח לשנה, כלומר ההפרש עומד על סך 6,430 ש"ח לשנה, להלן: ההפרש ), בית הספר יהיה רשאי לגבות רק עבור שנת 2021 את החלק היחסי של ההפרש, בהתאם לחלק זה משנת הלימודים.

ג.

הורה המסתייג מהתשלום, לא יחויב בתשלום ההפרש או חלק ממנו. בית הספר יביא לידיעת כל הורי התלמידים את צו הביניים על כל חלקיו.

ד.

תשלום ההפרש כפוף להכרעה בעתירה. אם יתברר כי שולמו סכומים ביתר, הם יוחזרו כפוף להכרעה בהליך העיקרי. אם הדיון בעתירה לא יסתיים עד לתום שנת 2021, המבקשים יהיו רשאים לבקש להאריך את תוקפו של צו הביניים, ובית המשפט לעניינים מינהליים יעשה כחוכמתו.

הבקשה מתקבלת אפוא בחלקה כאמור. נוכח התוצאה יישא כל צד בהוצאותיו.