בר"מ 5106/10 יעקב אברמוביץ נ. ועד ערר שליד טבריה

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בנצרת (כב' השופט ב' ארבל ), בגדרו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית טבריה (להלן: ועדת הערר ). במסגרת פסק הדין, בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את מרבית טענותיו של המבקש, והחזיר את הדיון לועדת הערר, לעניין קביעת גודל הנכס, מושא הבקשה.

להלן יוצגו העובדות הצריכות להכרעה בעניין שלפני.

2.

המבקש הינו קצין משטרה בדימוס, אשר עובד כיום כחוקר פרטי עצמאי. בסוף שנת 2005, שכר המבקש מבנו, בשכירות-משנה, חדר בדירה ברח' אלחדיף בעיר טבריה (להלן:

הנכס ). בשנת 2006, לאחר שנשלח לנכס נציג חברת גבייה, אשר עבדה עבור העירייה, התגלעו בין המבקש לבין מנהל הארנונה בעיריית טבריה (להלן: המנהל ) חילוקי דעות לעניין סיווג הנכס: המנהל סבר כי הנכס כולו משמש כמשרד ממנו פועל עסקו של המבקש, וקבע את שומת הארנונה בהתאם לכך. המבקש, לעומת זאת, טען כי הוא משתמש בחדר אחד בלבד למטרה זו, ואילו שאר הנכס נמצא בחזקתו של בנו. המבקש הגיש השגה על החלטתו של המנהל, שנדחתה. בעקבות זאת, המבקש הגיש ערר על החלטת המנהל, אשר התקבלה בתאריך 15.6.2007. בתוך כך, נקבע כי לעניין הארנונה, הנכס יפוצל: על 60 מ"ר משטח הדירה תחול ארנונה לפי סיווג "דירת מגורים", ואילו על 20 מ"ר הנוספים, יחול הסיווג המשרדי.

3.

בתאריך 13.11.2007 התקבלה אצל המבקש שומת הארנונה לשנת 2007, ובתחילת חודש ינואר 2008 התקבלה שומת הארנונה לשנת 2008 (להלן: השומות ). בשתי השומות סווג הנכס כולו כמשרד. בעקבות זאת, הגיש המבקש בתאריך

24.01.2008 השגה על השומות (להלן: ההשגה ). טענותיו של המבקש בהשגה היו, בתמצית, אלה:

א.

גודל הנכס שנקבע בשומת הארנונה (99 מ"ר) אינו תואם את גודלו, כפי שנקבע בשנת 2006 (80 מ"ר).

ב.

השימוש בחברת גבייה פרטית לשם קביעת השומה הינו מנוגד לדין.

ג.

קביעת ועדת הערר משנת 2006 יוצרת מעשה בית-דין כנגד השומות מהשנים 2008-2007.

ד.

השומה משנת 2007 מהווה חיוב רטרואקטיבי, מכיוון שהיא נשלחה בסוף שנת המס.

ה.

יש להתחשב בקיומו של הסכם שכירות-משנה בקביעת שומת הארנונה.

4.

על תאריך קבלת התגובה להשגה חלוקים הצדדים. עמדתו של המבקש בנושא זה היא כי בתאריך 25.03.2008 – המבקש עדיין לא קיבל לידיו את תשובת המנהל, ולכן הוא הגיש בקשה שהשגתו תתקבל בהעדר תגובה, בהתאם להוראת סעיף 4(ב) ל חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק רשויות מקומיות ), המורה כדלקמן:

"לא השיב מנהל הארנונה תוך ששים יום - ייחשב הדבר כאילו החליט לקבל את ההשגה, זולת אם האריכה ועדת הערר האמורה בסעיף 5, תוך תקופה זו, את מועד מתן התשובה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, ובלבד שתקופת ההארכה לא תעלה על שלושים יום".

המבקש ממשיך וטוען, כי רק בתאריך 02.04.2008 הוא קיבל את תשובת המנהל להשגה, בדואר רשום. בתגובת המשיב 3 שנשלחה למבקש, לעניין הבקשה לקבלת ההשגה בהיעדר תגובה, נכתב כי התאריך הסופי שעד אליו ניתן היה להשיב להשגה היה 25.03.2008, ולא 23.03.2008. כן עולה מהתגובה, שהתשובה נמסרה בפקסימיליה – לפני תאריך זה. עוד ציין המנהל, כי לשם בחינת טענותיו של המבקש נשלח לנכס פקח, אך המבקש סירב להכניסו – מעשה אשר, בלשונו של המנהל: "מעלה תהיות רבות לגבי הנעשה בנכס" (ראו: בסעיף 7 לתשובת המנהל). לגופו של עניין נדחו טענותיו של המבקש, ונקבע כי הנכס אינו מפוצל, אלא פועל כמשרד בלבד.

5.

בתאריך 01.05.2008 המבקש הגיש ערר על החלטה זו לועדת הערר, אשר נדון בתאריך 25.05.2009, ביחד עם ערר נוסף שהגיש המבקש בגין נכס אחר שברשותו. לטענת המבקש, לא הותר לו להביא ראיות, תצהירים ועדים על מנת להוכיח את טענותיו, לא נרשם בדיון פרוטוקול מסודר ששיקף את מלוא הטענות שהוא העלה, וכן נמנעה ממנו האפשרות להציג את טענותיו בפירוט בעל פה, שכן הדיון היה מקוצר. בסוף הדיון ראתה הועדה לנכון להגיע לנכס ולבחון אותו בעצמה. בתאריך 28.01.2010 ניתנה החלטת ועדת הערר, אשר דחתה את טענותיו של המבקש, בקבעה, בין היתר, כי: "בביקור הועדה יחד עם העורר והמשיב נמצא מבנה בו אין תשתית מגורים...ללא מקלחת וללא אמצעים המעידים על מגורים במקום".

6.

בתאריך 01.03.2010 המבקש הגיש ערעור מנהלי על ההחלטה האמורה, שבגדרו חזר על טענותיו שהועלו במסגרת ההשגה וכן הוסיף עליהן שלוש נקודות נוספות:

א.

בדיון בועדת הערר, נפגעו זכויותיו הדיוניות של המבקש. בנוסף לכך, החלטת ועדת הערר קצרה, אינה מנומקת כדבעי, ואינה מתייחסת למכלול הטענות שהעלה המבקש בפני הועדה.

ב.

קביעת שומת הארנונה נעשתה בניגוד ל"דיני ההקפאה" (דהיינו, בניגוד לתקנה 5(א) ל תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 ).

ג.

שומת הארנונה שנקבעה איננה סבירה, בהשוואה לתעריפים שנקבעו ברשויות מקומיות אחרות בעניינים דומים. המבקש ביקש להציג ראיות לועדת הערר בעניין זה, אך בקשתו סורבה.

פסק-דינו של בית המשפט המחוזי

7.

בית המשפט הנכבד המחוזי הנכבד דחה את ערעורו של המבקש, על כל נדבכיו, להוציא את טענתו בנוגע לגודל הנכס.

תחילה נקבע כממצא עובדתי, על בסיס אישורי שליחת הפקסימיליה למשרדו של המבקש, כי המנהל העביר את מכתב התשובה למבקש בתאריך 24.03.2008. בית המשפט הנכבד קבע כי תאריך זה הינו בתוך מכסת שישים הימים שמאפשר סעיף 4(ב) ל חוק רשויות מקומיות , ולפיכך לא נפל פגם במועד שליחת מכתב התשובה.

באשר לפגיעה בזכויותיו הדיוניות של המבקש, נקבע כי הועדה אמנם לא התייחסה למספר טענות שהמבקש טען בפניה, אשר נגעו לפן הדיוני של שומת המס שנקבעה לו, ואולם פגם זה נרפא כשקיבל המבקש את יומו בבית המשפט המחוזי הנכבד. בית המשפט המחוזי הנכבד המשיך וקבע כי הכרעת רשויות המס בנוגע לשנת מס ספציפית – לא מהווה מעשה בית-דין, וכי "דיני ההקפאה" אינם מונעים את שינוי סיווגו של נכס, עקב שינוי השימוש שנעשה בו.

לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי הנכבד, לגופה של החלטת ועדת הערר, כי הכרעתה של ועדת הערר לעניין השימוש בנכס היא הכרעה עובדתית מובהקת וכי ועדת הערר הגיעה למסקנתה לאחר שהתרשמה מהנכס באופן בלתי-אמצעי, ביקרה בו ותיעדה את ממצאיה בכתב ובתמונות – וכי לפיכך לא מצא לנכון להתערב בהכרעתה.

8.

מנגד, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כאמור כי ועדת הערר לא נתנה דעתה לטענותיו של המבקש לעניין גודל הנכס, ולפיכך הוחזר הדיון לועדה על מנת שתשקול את טענות בעלי הדין בעניין זה.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות הצדדים

9.

המבקש חוזר על הטענות שטען בפני בית המשפט המחוזי הנכבד. המשיבים, מנגד, סומכים ידם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד, ומבקשים כי אמנע מלהתערב בו.

10.

לאחרונה הגיש המבקש בקשה להוספת ראיה חדשה בתיק. הראיה שהוספתה מתבקשת הינה מסמך, אשר לטענת המבקש נשלח אליו מטעם המשיבים בתחילת שנת 2013, שבו מפורטת יתרת חוב שלילית (כלומר זיכוי) בסך של 2,193 ש"ח תחת הכותרת 2007. התאריך המופיע בראש מסמך זה הינו: 11.11.2012. המשיבים התנגדו להוספת הראיה מטעמים שונים (לרבות שיהוי בהגשתה והיעדר נימוקים טובים להוספת הראיה בשלב זה של ההליך). כן טענו המשיבים לגוף העניין, כי אין במסמך המדובר כדי לתרום לבירור המחלוקת שבין הצדדים, שכן המסמך מתאר זיכוי שניתן למבקש בגין החלטת ועדת הערר הנוגעת לשומה שהוצאה למבקש ביחס לשנת 2006, כאשר בנוגע להחלטת ועדת הערר לקבל את עררו של המבקש בנוגע לשנת 2006 – אין כל מחלוקת בין הצדדים.

דיון והכרעה

11.

טרם שאפנה להכריע בבקשה שלפני – אבקש להתייחס לעתירתו של המבקש להוסיף ראיה חדשה לבקשה. מאחר שהתרשמתי שאכן אין במסמך, שהגשתו כראייה מתבקשת, כדי לתרום לבירור המחלוקת בעניין שלפני – אין אני מוצא לנכון להידרש כלל לשאלות המתעוררות בנוגע לאישור הוספתו לתיק בשלב זה. על פני הדברים, כל שניתן ללמוד מהמסמך שהוגש הוא שבנקודת זמן מסויימת (11.11.2012) זוכה חשבונו של המבקש אצל המשיבים בסכום של 2,193 ש"ח. לא ניתן להסיק מהמסמך אם הזיכוי נעשה בעקבות החלטת ועדת הערר בנוגע לשנת 2006, או מסיבה אחרת – משכך אין בידי לסמוך על מסמך זה בהכרעתי שתובא להלן. גם במסמך הנוסף שצירף המבקש בתגובתו מתאריך 19.06.2013 – אין כדי לשפוך אור נוסף על המקרה שלפני. עוד אציין כי ממילא אין במסמכים שהוגשו כדי ללמד על המחלוקת העקרונית בין הצדדים, כפי שהתחדדה בפני בית המשפט המחוזי הנכבד ובפני וועדת הערר לפניו.

12.

עתה אכנס מהפרוזדור לטרקלין ואבהיר כי לאחר עיון בטענות הצדדים ובחומר שהוגש על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשת רשות הערעור – להידחות . להלן אביא את הטעמים העומדים בבסיס מסקנתי הנ"ל.

13.

כידוע, רשות ערעור ב-"גלגול שלישי" תנתן רק במקרים בהם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות משפטית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ).

שאלת סיווגו של נכס לצורכי ארנונה איננה מעלה, ברגיל, סוגיה משפטית חשובה החורגת מעניינם של הצדדים, אשר בעטיה יהיה מקום ליתן רשות ערעור (ראו: בר"ם 10569/08 מילם שירותי כתיבה ותרגום בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב (24.3.2009); בר"ם 9362/08 השקעות כדאיות בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית הרצליה (27.11.2008)). לאחר בחינת טענותיו של המבקש התרשמתי כי קביעה זו מתקיימת גם בעניין שלפני, שכן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד נטוע עמוק בנסיבות הקונקרטיות של המקרה, ואיננו מעורר שאלה משפטית בעלת חשיבות עקרונית. די בטעם זה כדי להורות על דחיית הבקשה.

14.

מעבר לנדרש אציין, כי גם טענותיו של המבקש לגוף העניין – דינן להדחות. אסביר:

(א)

לעניין מועד מתן התשובה מצד המנהל – מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, כי התאריך הקובע למסירת התשובה הוא ה-24.03.20080. כאמור, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כממצא עובדתי שמכתב התגובה נמסר בתאריך זה, באמצעות פקסימיליה. בממצא עובדתי מסוג זה – אין בית משפט שלערעור נוהג להתערב (ראו, לדוגמה, במקרה דומה במאפייניו לזה שלפנינו: בר"ם 8749/04 לוי נ' מנהלת הארנונה בעיריית חיפה (26.12.2004)), מה גם שבמקרה שלפני בית המשפט המחוזי הנכבד הסתמך על אישורי שליחת המכתב בפקסימיליה , שצירף מנהל הארנונה בפרוטוקול ועדת הערר מתאריך 25.05.2009 ( נספח 2 לתגובת המשיבים 3-2, בעמוד 1) והמבקש אף הודה (כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בפני ועדת הערר מתאריך 25.05.2009), שהוא קיבל את התשובה בתאריך 24.03.2008.

זאת ועוד – אחרת. גם אם אניח לטובת המבקש שמכתב התשובה לא נשלח בזמן – עדיין אין מקום לקבל את ההשגה. כאמור, במסגרת גיבוש תשובתו של המנהל על השגת המבקש, נשלח פקח אל הנכס, אך המבקש סירב לשתף עימו פעולה (ראו: דו"ח בודק מתאריך 09.03.2008, נספח 5 לתגובת המשיבים 3-2). דרך פעולה שכזו, שיש בה כדי להעיד על חוסר תום-לב, משליכה גם על היקף זכותו הדיונית של המבקש לקבלת תשובה במועד, וזאת מכיוון שמתן תשובה מושכלת לטענותיו של המבקש הצריכה

במקרה זה גם בדיקה פיזית של הנכס (לעניין תחולת דיני תום-הלב במסגרת הדיון האזרחי, ראו: בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי , פ"ד לה(3) 449, 461 (1981); על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו , פ"ד נח(4) 55, 74 (2004); דודי שוורץ "תחולתו של עקרון תום-הלב בסדר-הדין האזרחי" עיוני משפט כא 295 (1998); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 6 (מהדורה שמינית, 2005); והשוו: סעיף 2(ב)(3) ל חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 , הקובע כי עובד ציבור רשאי להאריך תקופה שנקבעה למסירת תגובה, " כשהתברר, לאחר בדיקה, שהענין נושא הבקשה טעון בדיקה או דיון נוספים"; ראו גם: הוראת סעיף 28(א) ל חוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ,

שניתן להחילה כאן מכח הוראת סעיף 61(ב) לחוק האמור).

(ב)

לעניין הפגיעה בזכותו של המבקש להליך הוגן – ועדת הערר אכן לא נתנה את דעתה למספר טענות פרוצדוראליות שהמבקש העלה בפניה, ואולם משנדרש בית המשפט המחוזי הנכבד לטענות אלה של המבקש, וחקר אותן עד להנחת דעתו, תוך מתן מלוא האפשרות למבקש להשמיע את טענותיו – נרפא פגם זה, והוא אינו גורר את ביטולה של ההחלטה (השוו: בג"ץ 320/80 קוואסמה נ' שר הביטחון , פ"ד לה(3) 113, 121 (1980); בג"ץ 5973/92 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הביטחון , פ"ד מז(1) 267, 289 (1993); ועיינו גם: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי ,

כרך ב' 815-813 (2010)).

(ג)

באשר לטענה בדבר "מעשה בית-דין", הרי שההלכה היא כי: "בעניין פיסקלי אין לטעון 'מעשה-בית-דין' לגבי שנת מס אחרת" (ע"א 14/73 שדה נחמיה (חוליות), קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עירית תל-אביב-יפו , פ"ד כז(2) 578, 581 (1973); וראו גם: בג"ץ 5705/90 דשנים וחומרים כימיים בע"מ נ' עירית קריית אתא (16.05.1995)). לפיכך, ברי כי ההחלטה הנוגעת לשומת הארנונה משנת 2006 – אין בה כדי לחייב את המנהל לשנים 2008-2007 ואין כל קושי בהחלטת המנהל לבחון את שימושו של הנכס ולקבוע את שומת הארנונה בהתאם.

(ד)

אשר להחלטת ועדת הערר לגופה – מקובלת עליי מסקנתה של ועדת הערר, כי הנכס משמש כמשרד בלבד. לעניין זה ציין בית המשפט המחוזי הנכבד כדלקמן:

"אין ספק כי קביעותיה של הוועדה לעניין זה הינן קביעות עובדתיות מן הסוג אשר ערכאת הערעור לא תתערב בהן. הוועדה ביקרה בנכס והתרשמה מן השימוש שנעשה בו. הוועדה אף הגדילה לעשות ודאגה לתעד את אשר חזתה בו. תיעוד זה נעשה, הן בפרוטוקול...והן בצילומים, המתעדים את השימוש שנעשה בנכס. אין ספק כי מצילומים אלה...עולה כי אכן הנכס משמש לצרכי משרד. ברי, כי נכס ללא חדר רחצה וללא מתקני מטבח הולמים, אינו יכול, בימים אלה, להיחשב כדירת מגורים".

סבורני כי דברים אלה יפים, וביתר שאת, בשלב הערעורי שבו אנו עומדים. הכרעתה של וועדת הערר מתיישבת גם עם מגוון העדויות הפיזיות שנמצאו בנכס, והיא הולמת את ההגיון הבריא.

15.

סוף דבר: לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית בזאת. המבקש יישא בהוצאות המשיבים 3-2 בסך כולל של 7,500 ש"ח.