בר"מ 5108/18 פלוני נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

הורי המבקש, אזרחי הפיליפינים, הגיעו לישראל כעובדים זרים בענף הסיעוד, ונישאו זה לזו בשנת 2003. לאחר שהוארכו מעת לעת, פקעו בשנים 2006 ו-2007 אשרות השהייה שניתנו לכל אחד מהם. יוער כי בין השנים 2011-2010 ניתנה לאב אשרת שהייה זמנית לצורך בחינת בקשה למקלט מדיני בישראל (להלן: בקשת המקלט ). זו נדחתה לבסוף משנמצא כי ביסודה טעמים כלכליים. מכל מקום, בשנת 2007 נולד המבקש שחי מאז את כל חייו בישראל, הוא דובר עברית ולומד במערכת החינוך הישראלית. להשלמת התמונה יצוין גם כי בשנת 2016 נולדה להורי המבקש בת נוספת.

2.

ביום 5.9.2016 הגישו הורי המבקש למשיב בקשה להסדרת מעמד משפחתם מטעמים הומניטריים (להלן: בקשה להסדרת מעמד ) . בבקשה נטען כי מכיוון שהמבקש מתגורר בישראל כל חייו ומעורה בה, עיקרון טובת הילד מחייב מתן מעמד בישראל לו ולבני משפחתו. עוד צוין כי המבקש עומד בתנאי החלטה 2183 של הממשלה ה-32 "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל" (1.8.2010) (להלן:

החלטה

2183 ) ולכן גם על בסיס זה יש להעניק לבני המשפחה מעמד בישראל. בקשת הסדרת המעמד נדחתה על הסף ביום 13.10.2016 על ידי ראשת דסק צפון אצל המשיב, מבלי שהובאה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה ההומניטארית ). בהחלטה צוין כי הבקשה אינה מגלה טעם הומניטארי מיוחד המצדיק את העברתה לבחינת הוועדה ההומניטארית; וכי שהייה רבת שנים בישראל והתערות בה – בפרט כשזו נעשית בניגוד לדין – אינה מהווה כשלעצמה טעם הומניטארי כאמור. אשר להחלטה 2183 צוין כי זו הייתה "הסדר חד פעמי לשעה" שאינו עוד בתוקף, וכי מכל מקום היא אינה חלה בעניינו של המבקש. בנתון לכל האמור נקבע כי על המבקש ומשפחתו לצאת את הארץ תוך 14 ימים. ערר שהוגש נגד החלטה זו לפני בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין ) בתל אביב-יפו

נמחק לצורך מיצוי ההליך המינהלי לפני המשיב. בהמשך לכך, הוגש ערר פנימי נגד החלטת המשיב, שנדחה ביום 27.11.2016.

3.

ביום 12.7.2017 דחה בית הדין בירושלים (כב' הדיין מ' פשיטיצקי ) ערר שהוגש על החלטה אחרונה זו. נקבע כי במקרה דנא לא נמצאו נסיבות הומניטאריות מיוחדות המצדיקות את העברת הבקשה לבחינת הוועדה ההומניטארית. צוין כי עניינו של המבקש אינו שונה ממקרים רבים אחרים שבהם לא ניתן מעמד לילדי נתינים זרים שמשפחותיהם השתקעו בישראל ; אינו בעל אופי חריג; ואינו מתאפיין ב "דבר מה נוסף" המצדיק את העברת הבקשה לבחינת הוועדה ההומניטארית. כמו כן, הודגש כי התערות המבקש ובני משפחתו בחברה הישראלית במשך שנות שהותם בישראל שלא כדין אינה מצדיקה מתן מעמד. עוד נקבע כי אין בהחלטה 2183 – שהייתה הסדר חד פעמי לשעה שאינו עוד בתוקף – כדי לסייע למבקש ולמשפחתו. בית הדין אף עמד על כך שהורי המבקש שהו בישראל שלא כדין שנים ארוכות, והמתינו זמן רב עד להגשת הבקשה להסדרת מעמד. בית הדין הורה אפוא על יציאת המבקש ובני משפחתו מישראל תוך 45 ימים.

4.

המבקש ערער על פסק הדין, וביום 26.4.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת ד' כהן-לקח ) את הערעור. בית המשפט ציין כי על פי פסיקת בית משפט זה, בקשת קטין לקבלת מעמד מטעמים הומניטאריים המבוססים על עצם הלידה בישראל והחיים בה, שעניינו לא בא בגדרי החלטה 2183, תועבר לוועדה ההומניטארית רק אם ישנו סיכוי מסוים ל"דבר מה נוסף" העולה כדי טעם הומניטארי חריג. בנסיבות המקרה, אין בסיס להתערב בקביעת בית הדין כי אף במישור הלכאורי לא הוכח קיומו של "טעם הומניטארי מיוחד" ולפיכך לא קמה עילה להתערבות בפסק הדין של בית הדין.

5.

בית המשפט הוסיף ודחה את טענות המבקש כי התנהלות המשיב – שלא נקט הליכים לקידום יציאת המבקש ובני משפחתו מהארץ משך שנים – החריפה את הנזק שייגרם למבקש עקב הרחקתו כעת. לעניין זה הודגש כי הורי המבקש הם שנשארו בישראל שנים ארוכות שלא כדין, ולו עזבוה במועד שנקבע יש להניח שקשייו של המבקש עקב המעבר היו פחותים משמעותית. עוד נדחו הטענות שלפיהן טובת הקטין המבקש והזכות לחיי משפחה מחייבת מתן מעמד בישראל למבקש ולמשפחתו. בית המשפט ציין כי הזכות לחיי משפחה אינה מחייבת את מימושה דווקא בישראל; וכי התא המשפחתי יוכל להוסיף ולהתקיים בארץ מוצאם של הורי המבקש, הפיליפינים.

6.

בית המשפט דחה את כל טענות המבקש ביחס להחלטה 2183. תחילה נדחו טענותיו בדבר אי מידתיות ההחלטה, תוך שהובהר כי ההליך דנא אינו המסלול המתאים לתקיפת ההחלטה; וכי ספק אם זו כלל אפשרית נוכח הזמן שחלף. בהמשך נדחו טענותיו לגופם של דברים תוך שהובהר כי ההחלטה הייתה הסדר זמני והיא אינה בתוקף; כי הורי המבקש מעולם לא הגישו בקשה מתאימה מכוח ההחלטה; וכי ממילא המבקש אינו עומד בתנאיה. בית המשפט הוסיף ודחה גם את הטענה שלפיה אי מתן מעמד למבקש מפלה אותו למול מי שקיבלו מעמד מכוח החלטה 2183, תוך שציין כי קבלת הטענה תוביל להרחבת היקף תחולתה של ההחלטה.

לבסוף, הורה בית המשפט על הרחקת המבקש ובני משפחתו מישראל עד יום 15.7.2018, כדי לאפשר למבקש לסיים את שנת הלימודים הנוכחית.

7.

מכאן הבקשה שלפניי. בעיקרם של דברים חוזר המבקש על טענותיו לפני הערכאות הקודמות ובהן כי עוצמת הפגיעה בו עקב הרחקתו בשלב זה מקימה טעם הומניטארי המצדיק מתן מעמד בישראל ולכל הפחות את העברת בקשתו לדיון לפני הוועדה ההומניטארית; כי הימנעות המשיב מהרחקתו עד כה החמירה את עוצמת הפגיעה בו באופן המצדיק הימנעות מהרחקה; וכי הרחקתו מנוגדת לעיקרון טובת הילד ולזכות לחיי משפחה. עוד נטען כי לכתחילה נפל פגם בקביעה שהחלטה 2183 תהיה הסדר זמני קצר מועד; כי מטעם זה ההחלטה אינה מידתית; וכי בחינת עניינו של המבקש בראי ההחלטה מובילה למסקנה כי יש להימנע מהרחקתו מישראל.

ביום 15.7.2018 הגיש המבקש בקשה למתן צו ארעי במעמד צד אחד המורה שלא לנקוט בהליכים להרחקת המבקש מישראל עד למתן החלטה אחרת (להלן: הבקשה לסעד זמני ) .

8.

התבקשה תשובת המשיב. בתשובה נטען כי דין הבקשה להידחות על הסף משאינה עומדת באמות המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" לפני בית משפט זה, ובפרט כך משמדובר ב"גלגול שלישי" על החלטת בית הדין שהוא טריבונל מומחה ומקצועי בתחומו. נטען כי עניינו של המבקש אינו מעורר כל שאלה עקרונית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המקרה; וכי לא נפל עיוות דין בפסקי הדין של בית הדין ובית המשפט לעניינים מינהליים. עוד נטען, בבחינת למעלה מן הצורך, כי דין הבקשה להידחות לגופה. לטענת המשיב לא נפל כל פגם בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים המצדיק התערבות במסקנותיו. בתשובה צוין כי החלטה 2183 הייתה הסדר זמני לפנים משורת הדין, אשר לא נועדה לשנות את המדיניות הכללית שלפיה לידה בישראל או שהייה ארוכה בה אינן מקנות מעמד במדינה; כי אין לאפשר למבקש לתקוף את ההחלטה כעת, נוכח השיהוי הרב; וכי מכל מקום המבקש לא הגיש מעולם בקשה מכוח ההחלטה וגם לא עומד בתנאיה לגופם של דברים. עוד נטען כי על פי פסיקתו של בית משפט זה, התערות ארוכת שנים בישראל אינה בבחינת טעם הומניטארי מיוחד, ובפרט כך כשביסודה של זו שהייה ארוכת שנים של הורי המבקש שלא כדין; כי כך גם נפסק במקרים דומים בעבר; וכי לפיכך גם דינה של טענת הפגיעה בשוויון להידחות. אשר לטענה כי הרחקת המבקש מישראל מנוגדת לעיקרון טובת הילד, נטען כי קשייו הצפויים של המבקש עקב חזרתו לארץ מוצאם של הוריו אינם חורגים מהקשיים הכרוכים מאליהם בהגירת המשפחה לארץ אחרת.

אשר לבקשה לסעד זמני, טוען המשיב כי דינה להידחות נוכח סיכוייה הנמוכים של בקשת הרשות לערער להתקבל; וכי גם מאזן הנוחות תומך בדחיית הבקשה. כך משום שממילא שהות המבקש ובני משפחתו בישראל אינה כדין משחלף המועד שנקבע להרחקתם. עוד נטען כי קבלת הבקשה תפגע באינטרס הציבורי שבהרחקת שוהים בלתי חוקיים.

9.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים תינתן בצמצום, מקום שמתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, וזאת בשים לב לאופיו של בית הדין ולמומחיותו (בר"ם 1686/18 פלונית נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 23 (13.5.2018) (להלן: עניין פלונית ) ; בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פסקה 7 (19.11.2017); בר"ם 6493/16 פלוני נ' משרד הפנים , פסקה 5 (24.11.2016)). בענייננו, לא מתעוררת כל שאלה כאמור והעניין כולו נטוע בנסיבות המקרה וביישום הדין בגדרו. הדברים אמורים גם בהתייחס לטענות המופנות כנגד יישומה של ההלכה שנקבעה בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים , פסקה 13 (19.3.2015) , אשר נבחנו על ידי הערכאות הקודמות . אכן, נוכח המאטריה שבה עסקינן, נקבע כי תיתכנה נסיבות מיוחדות שתצדקנה מתן רשות לערער גם בהיעדר שאלה עקרונית כאמור

(בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 12 (8.1.2017

); בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 4 (19.10.2015)). אולם על אף רצונו המובן של המבקש להישאר בישראל לא שוכנעתי כי עניינו מגלה נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות לערער על פי אמות המידה האמורות (ראו והשוו: עניין פלונית , פסקה 23). אף הטענות שהועלו בבקשה נגד החלטה 2183 אינן מצדיקות מתן רשות לערער. הטענות הכלליות בדבר תוקפה של ההחלטה לוקות בשיהוי כבד וממילא לא הועלו במסגרת הדיונית המתאימה. כך, גם טענות המבקש בדבר זכאותו למעמד מכוח ההחלטה אינן מגלות עילה למתן רשות כאמור בהיותן יישומיות במובהק, בשים לב לכך שהמבקש ובני משפחתו כלל לא הגישו בקשה לפי ההחלטה.

הבקשה נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. לצורך מתן זמן התארגנות, אני מאפשר למבקש ובני משפחתו לעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 20.9.2018 . בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.