בר"מ 5203/13 מדינת ישראל - משרד הפנים נ. Aitanke Enore

1.

המשיבה, אזרחית ניגריה, נכנסה לישראל ביום 6.9.2012 וניתנו לה אשרה ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 (תייר) למשך שמונה ימים. בתום תקופה זו, לא יצאה המשיבה את הארץ ובחרה לשהות בה שלא כדין. ביום 24.1.2013 נעצרה המשיבה והובאה בפני ממונה ביקורת גבולות (להלן: הממונה ). בתום שימוע שהתקיים לה, הוצאו צווי הרחקה ומשמורת בעניינה. ביום 27.1.2013 הובאה המבקשת לפני בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין למשמורת ), שם טענה לראשונה כי היא מבקשת מקלט. ביום 30.1.2013 פנה ב"כ המשיבה אל יחידת ה- RSD ברשות האוכלוסין בבקשה לערוך לה ריאיון מקדמי. בריאיון שהתקיים לה ביום 25.2.2013 טענה המשיבה כי היא נרדפת בארץ מוצאה על רקע נטיותיה המיניות. ביום 7.3.2013 התקיים למשיבה ריאיון עומק. ביום 6.5.2013 העבירה יחידת ה- RSD את המלצתה לדחות את בקשת המקלט של המשיבה בסדר דין מקוצר, שכן היא אינה עומדת בקריטריונים הקבועים באמנת הפליטים. בהמשך, אימץ מנכ"ל רשות האוכלוסין את המלצת יו"ר הוועדה המייעצת ודחה את בקשת המקלט של המשיבה. בהודעה בדבר דחיית הבקשה נכתב כי קיימת חוסר תאימות בין טענותיה לבין המסמכים שהציגה; כי בשימוע הראשון שנערך לה לא העלתה את טענת הרדיפה אלא טענה כי היא מעוניינת לעבוד בגן ילדים ולחסוך כסף לשם רכישת כרטיס טיסה; כי לא הוכחה טענת רדיפה גם לפי גרסתה של המשיבה עצמה, שכן גם לאחר האירוע הנטען לרדיפה על רקע נטייה מינית, היא המשיכה להתגורר בניגריה, ואף חייתה שנה וחצי עם בת-זוגה בעיר לאגוס, ללא הפרעות מיוחדות. ביום 2.6.2013 הגישה המשיבה בקשה לעיון מחדש בהחלטה.

2.

לכל אורך הליך הבחינה של בקשת המקלט שהוגשה, הייתה המשיבה נתונה במשמורת, שאושרה מעת לעת על-ידי בית הדין. ההליך נושא בקשה זו הוא ערעור מינהלי שהגישה המשיבה על החלטות בית הדין מיום 20.5.2013 ומיום 25.6.2013. בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופט א' יעקב ) קיבל את הערעור והורה על שחרור המשיבה ממשמורת בתנאים, וזאת על רקע הליכי בקשת המקלט.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת טוענת כי קביעתו של בית המשפט קמא שלפיה עצם הגשת בקשה למקלט היא עילה לשחרור ממשמורת אינה יכולה לעמוד. לדברי המבקשת, בית המשפט קמא יצר הלכה למעשה עילת שחרור חדשה ממשמורת, שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין או עם נהלי משרד הפנים. עוד נטען כי גישה זו יוצרת תמריץ חזק להגשת בקשות סרק, אך ורק לשם שחרור ממשמורת. המבקשת מבהירה כי במסגרת הליכי המשמורת יש להתחשב בעובדה שהוגשה בקשת מקלט, אך אין מדובר בעילת שחרור כשלעצמה. ביום 8.8.2013 עדכנה המדינה כי בקשת המשיבה לעיון מחדש – נדחתה אף היא. המשיבה מתנגדת לבקשה וסבורה כי אין עילה להתערבות בית משפט זה.

4.

לאחר בחינת הבקשה והתשובה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. המדינה אינה חולקת על כך שהעובדה שהוגשה בקשת מקלט היא שיקול שיש להתחשב בו במסגרת ההחלטה אם להחזיק שוהה שלא כדין במשמורת או לשחררו בתנאים בהתאם לעילות הקבועות בחוק. בניגוד לטענת המבקשת, בית המשפט קמא לא קבע כל כלל קטגורי שלפיו הגשת בקשת מקלט תוביל מניה וביה לשחרור ממשמורת. גם אם אניח כי נפלה טעות ביישום הדין, איני סבור כי הנסיבות הקונקרטיות של המקרה דנן מקימות עילה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי על החלטות בית הדין למשמורת. בשולי הדברים אציין כי מאז פסק דינו של בית המשפט קמא, נדחתה בקשתה של המשיבה לעיון חוזר בהחלטה לדחות את הבקשה למקלט מדיני. על כן, הממונה רשאי לפנות בבקשה לעיון חוזר לבית הדין למשמורת לפי סעיף 13טז לחוק הכניסה לישראל, שיפעל כחכמתו.

הבקשה למתן רשות ערעור נדחית אפוא.

אין צו להוצאות.