בר"מ 5238/19 אורנית אוחנה נ. עיריית כפר סבא

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 15.7.2019 (עת"ם 2913-07-19, סגנית הנשיאה ו' מרוז ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן צו ביניים עד להכרעה בעתירה שהגישו המבקשים נגד המשיבה, עיריית כפר סבא.

2.

המבקשים הם בעליה של חברת "אור המשיי" לפינוי וטיפול בפסולת (להלן: החברה ), אשר במסגרת פעילותה השתמשה במקרקעין בייעוד ציבורי בשטח של 25,846 מ"ר המצויים ברחוב רעות בעיר כפר סבא (להלן: המקרקעין ). לטענת המשיבה פעילות החברה במקרקעין נעשתה שלא כדין, ובהתאם לכך היא גידרה אותם בחודש יוני 2019 ופנתה למבקשים בדרישה שיפנו מהם את הציוד שבבעלותם.

3.

ביום 1.7.2019 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה ביקשו להורות למשיבה "ליתן סיבה מדוע לאחר 12 שנים סגרה על-ידי גידור את שטח עבודתם". בצד זאת התבקש צו ביניים שיורה למשיבה להסיר את הגידור שהוצב במקום, ולאפשר לחברה להוסיף ולהשתמש במקרקעין עד להכרעה בעתירה.

4.

המבקשים נימקו את בקשתם לצו ביניים בכך שפעילות החברה במקרקעין החלה כבר בשנת 2007 – לפי הנטען – באישור המשיבה, ובכך שזכותם להוסיף ולהשתמש בהם נשללה מבלי שטענותיהם נשמעו. המשיבה, מנגד, ציינה כי המקרקעין יועדו לטובת הקמתם של מבנים ציבוריים, וטענה שהמבקשים פלשו אליהם ועשו בהם שימוש מבלי שניתן להם כל היתר לכך. המשיבה הוסיפה כי גידרה את המקרקעין וקראה לפינויים בהתאם להנחיות משטרת ישראל, וכי היא שומרת על זכותה לתבוע מהמבקשים פיצוי בגין השימוש שעשו בהם לאורך השנים לצורך פעילותם העסקית.

5.

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה למתן צו ביניים, בציינו שסיכויי העתירה "קלושים". בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשים לא הצביעו על "קצה ראיה" לביסוס טענתם בדבר הבטחה מנהלית שלכאורה ניתנה להם לשימוש במקרקעין, והוסיף כי אף לו ניתנה כזו – למשיבה עומדת האפשרות לחזור בה ממנה. בית המשפט המחוזי קבע עוד כי העובדה שהמבקשים עשו במשך שנים בשטח ציבורי כבשלהם אינה מקנה להם כשלעצמה זכויות במקום. בנסיבות אלו, המבקשים התבקשו להודיע אם הם עומדים על המשך בירור העתירה. ביום 31.7.2019 הודיעו המבקשים כי בכוונתם להתמיד בניהול העתירה, והדיון בה נקבע ליום 14.11.2019.

6.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה כאמור על ההחלטה לדחות את הבקשה למתן צו ביניים. המבקשים טוענים שיש לראות בכך שהמשיבה לא התנגדה לשימוש במקרקעין במשך 12 שנים משום "הבטחה מכללא" מטעמה. המבקשים מטעימים כי הסתמכו במשך שנים על מצב הדברים הקיים, וכי לא ניתנה להם אפשרות לשטוח את טענותיהם בפני המשיבה בטרם פעלה לחסימת המקרקעין. המבקשים מוסיפים וטוענים כי דחייה של בקשתם תוביל לפגיעה בלתי מבוטלת בעסקי החברה.

7.

לאחר ששקלתי את הטענות שהועלו בבקשה, אני סבורה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית הנוגעות לסעדים זמניים במקרים חריגים בלבד (ראו: בר"ם 3900/17 דאמו הנדסה אזרחית בע"מ נ' מועצה מקומית שיבלי אום אל ג'נם , פסקה 12 (16.5.2017); בר"ם 6029/18 דרך חדשה בתנועה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית עקרון , פסקה 9 (19.8.2018)). איני סבורה כי המקרה שבפני נופל בגדרם של מקרים אלה. אף מבלי לייחס את מלוא המשקל לשאלה שעניינה סיכויי העתירה, לא השתכנעתי שמאזן הנוחות נוטה לטובתם של המבקשים. ראשית, הגם שהקושי הכרוך באיתור שטח חלופי לפעילותה של החברה הוא מובן, המבקשים לא ביססו בראיות את טענותיהם בדבר הנזק הרב שייגרם להם אם הפעילות במקרקעין, שהופסקה ממילא מרגע שהללו גודרו, לא תחודש. שנית, וחשוב מכך, עסקינן במקרקעין אשר המשיבה שואפת לפתחם בעתיד על-פי ייעודם ולהקים עליהם מבני ציבור. בנסיבות אלו, אין הצדקה לאפשר בהם המשכה של פעילות מסחרית-פרטית אשר נטען כי אינה חוקית. אין צריך לומר שכאשר נגרמים לפרטים נזקי הסתמכות המסגרת המתאימה לדון בשאלת זכאותם לפיצויים אינה הגשת עתירה מינהלית, וכמובן שאינני נוקטת בעניין זה כל עמדה.

8.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.