בר"מ 5282/17 מנהל הארנונה בעיריית חיפה נ. שמעון סולומון

בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' סגן הנשיא א' אליקים ) שקיבל את ערעור המשיב 1 על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית חיפה (להלן: ועדת הערר או הוועדה )

בעניין חיובו בארנונה בין השנים 2015-2011.

1.

בחודש פברואר 1972 או במועד סמוך לכך שכר המשיב 1 (להלן: המשיב )

דירת שלושה חדרים בקומת מרתף של בית בחיפה , בשכירות מוגנת מכוח חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: הנכס

ו חוק הגנת הדייר ).

לטענת המשיב למצער משנת 1978 הוא אינו מתגורר בנכס. בין השנים 2015-2011 הגיש המשיב השגות על שומות ארנונה שנתיות ששלחה אליו עיריית חיפה (להלן: העירייה ) בטענה כי הוא אינו מחזיק בנכס מסוף שנות ה-70 ועל כן העירייה אינה זכאית לדרוש או לגבות ממנו תשלומי ארנונה בגין הנכס. מהשגותיו אלו נדחו, הגיש המשיב עררים על שומות הארנונה בשנים האמורות. ועדת הערר דחתה את העררים בקבעה – אשר לשומות הארנונה לשנים 2015-2012 – כי המשיב לא סיים את קשר השכירות בנכס על פי אחת מהדרכים המנויות בחוק הגנת הדייר ומשכך בדין ראתה בו העירייה כבעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס. עוד נקבע כי המשיב לא הביא ראיות בתמיכה לטענתו כי שלח לעירייה הודעה, עת עזב את הנכס בדבר עזיבתו ; וכי הנטל להוכחת הטענה מוטל לפתחו של המשיב. בנוסף, אשר לטענת המשיב כי ממילא הנכס לא היה ראוי למגורים ומשכך יש להעניק לו פטור מתשלומי הארנונה בגינו, קבעה הוועדה כי זו לא נתמכה בחוות דעת הנדסית כנדרש. כמו כן, הוועדה דחתה על הסף את הערר שעניינו חיוב המשיב בארנונה לשנת 2011 מחמת איחור שנפל בהגשתו.

2.

בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' סגן הנשיא א' אליקים ) קיבל את ערעור המשיב על החלטת ועדת הערר. בית המשפט ציין כי הוא נעתר לבקשת המשיב לצרף את חמשת בעלי הנכס כצדדים להליך (הם המשיבים 6-2 בהליך שלפנינו), ומהתגובה של שלושה מהם לבקשת צירופם עולה כי המשיב נטש את הנכס "זה מכבר" ואינו מחזיק בו עוד. עוד צוין כי חרף בקשת בית המשפט, לא צירפה העירייה את דרישות התשלום ששלחה בעניין הנכס לפי פקודת המסים (גביה) בין השנים 2008-1999, וזאת בניגוד לטענתה כי קיימים מסמכים המצביעים על כך. בהקשר זה צוין כי העירייה שינתה גרסתה במהלך ההתדיינות לפני בית המשפט, וחרף הטענות שהציגה לפני ועדת הערר (שלפיהן לא ננקטו הליכי אכיפה במשך 30 שנים נגד המשיב), טענה העירייה בגדרי הערעור המינהלי כי בפועל בוצעו פעולות גבייה ואף שולמו לעירייה תשלומים בעקבותיהן, וזאת מבלי שצוינה זהות

הגורם שנשא בתשלומים אלה. נקבע כי העובדה שהעירייה לא נקטה – משך 30 שנים – פעולות אכיפה נגד המשיב, לצד השינויים בגרסאות ופערים בגרסתה המאוחרת מעידים כולם על הפגמים שנפלו בהתנהלות העירייה ופעולתה בשרירות לב כלפי המשיב. עוד קבע בית המשפט כי אין מחלוקת עובדתית בקשר לכך שהמשיב עזב את הנכס לפני למעלה מ-30 שנים; וכי לא ניתן להשית את החיוב הנדון בארנונה על סמך טענה תיאורטית – אשר לא נבדקה בביקור בנכס מצד העירייה – שלפיה למשיב מוקנות עדיין זכויות של דייר מוגן בנכס. מטעמים אלה ונוכח התשתית העובדתית בעניין זהות המחזיק בנכס כפי שנותחה בפסק הדין, קבע בית המשפט כי המשיב אינו בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס ולכן לא היה מקום לחייבו בארנונה בתקופה הרלוונטית.

3.

מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה נטען, בעיקרם של דברים, כי שגה בית המשפט כשקיבל את הערעור, מקום שבו המשיב לא פינה את הנכס לפי אחת מהחלופות המנויות בחוק הגנת הדייר. לטענת העירייה, גם מקום שהנכס עומד ריק, הזיקה הקרובה ביותר לנכס לא נוצרת על בסיס החזקה הפיזית בנכס, כי אם על פי החזקה "המשפטית", המעוגנת במעמדו של המשיב כדייר מוגן בנכס. שאלה זו מעוררת סוגיה עקרונית המצדיקה מתן רשות לערער לבית משפט זה, כך העירייה. עוד נטען כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא היה מוסמך ליתן פסק דין שנגע לסבירות ההחלטה לנקוט בהליכי גביה בגין חוב ארנונה נגד המשיב, שכן על זו להתברר במסגרת הדיונית של עתירה מינהלית.

4.

לאחר עיון בבקשה ובצרופותיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת (ראו למשל בר"ם 1206/17 מ.צ.פ. אחזקות נדל"ן בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו , פסקה 5 (21.2.2017); בר"ם 1295/12 נורקייט בע"מ נ' עיריית פתח תקווה , פסקה 7 (12.3.2012); בר"ם 965/12 ציביאק נ' עיריית ת"א-יפו , פסקה 5 (8.5.2013); בר"ם 11051/04 ר.י.ו מהנדסים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ראשון לציון (13.2.2005)).

5.

טענתה של העירייה שלפיה על בית המשפט לעניינים מינהליים היה לקבוע כי המשיב הוא המחזיק בנכס לצורך חיובו בארנונה עניינה ביישום הדין על פי מסכת העובדות שאפיינה את המקרה הקונקרטי בענייננו ואין בה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור. בית המשפט בחן את הראיות המינהליות שעליהן הסתמכה העירייה לצורך חיוב המשיב בארנונה בתקופה הרלוונטית וקבע כי לא ניתן היה לקבוע כי הוא המחזיק בנכס. סוגיה זו של זהות הגורם המחזיק בנכס בתקופה הרלוונטית – היא לב המחלוקת בין הצדדים – מצויה כידוע בתחום סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים בהליך דנא (ראו סעיף 3(א)(3) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות ) ). בעניין זה מצא בית המשפט כי בפועל, המשיב לא החזיק בנכס משנת 1978, וכי הוא מתגורר מאז בשטח שיפוטה של עיר אחרת, שם הוא נושא בתשלומי ארנונה. בית המשפט אף ציין כי מעמדת חלק מהבעלים של הנכס (אלה שהגישו תגובתם לבקשה לצרפם להליך הערעור) עולה במפורש כי המשיב עזב את הנכס וכי מזה שנים רבות הנכס נטוש ואינו ראוי לשימוש. לכך הוסיף בית המשפט כי המשיב טען, לאורך ההליכים שהתקיימו בעניינו, כי הוא שלח לעירייה הודעה בדבר עזיבתו את הנכס כנדרש לפי סעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש] והקושי להתחקות אחר המסמכים הרלוונטיים בהקשר זה לא יכול להיזקף לחובתו משהעירייה לא הוכיחה כי נקטה הליכים כלשהם בעניין חיוב הארנונה בנכס במשך 30 השנים האמורות. נוכח דברים אלה, ובשים לב גם לכך שהעירייה לא טענה כי המשיב שילם דמי שכירות עבור הנכס לאחר שנת 1978, קבע בית המשפט כי המשיב לא החזיק בנכס ולא היה בעל הזיקה הקרובה ביותר לנכס בתקופה הרלוונטית, ולפיכך חיובו בארנונה בטל. קביעות אלו של בית המשפט תחומות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה ואין בהן כדי לעורר שאלה משפטית עקרונית בעלת חשיבות כללית.

6.

מכאן לטענת העירייה כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בכך שדן בסבירות פעולות הגבייה שננקטו על ידה נגד המשיב, כמו גם בשאלת השיהוי שיוחס להן – סוגיות שצריכות להתברר בגדרה של עתירה מינהלית. אכן, כפי שציינו לא אחת, דרך המלך להעלאת טענות מעין אלו, החורגות מן העילות המנויות בחוק הרשויות המקומיות להשגה על שומת ארנונה בדרך של ערר, היא במסגרת הדיונית של עתירה מינהלית ( ראו למשל בר"ם 7511/14 מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו נ' א.ק. יוניברס בע"מ , פסקאות 15-14 (22.11.2016) (להלן: עניין יוניברס ) ; בר"ם 8943/10 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל הארנונה של עיריית תל אביב , פסקה 5 (19.1.2011), אם כי השוו בר"ם 4021/09 מנהל הארנונה של עיריית תל אביב נ' חברת מישל מרסייה בע"מ , פסקה ל"ו (20.12.2010) ). ברם, פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים נסמך בעיקר על הקביעות העובדתיות שפורטו מעלה בדבר זיקת המשיב לנכס, שהביאוהו למסקנה כי לא היה מקום לחייב את המשיב בתשלום ארנונה. משאלה הם פני הדברים, אינני סבור כי יש בטענות העירייה גם בעניין זה כדי להקים עילה למתן רשות ערעור (וראו גם עניין יוניברס , פסקה 18; בר"ם 3058/16 מנהל הארנונה במועצה מקומית בנימינה – גבעת עדה נ' אפרת שותפות ליצור ושיווק אפרוחי פיטום , פסקה 22 (28.3.2017)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה – אין צו להוצאות.