בר"מ 5376/13 רשת דובדבן - רשת מרגלית נ. עיריית תל אביב

1.

ביום 13.1.2012 פרסמה משיבה 1 (להלן: העירייה ) הודעה על הקצאת חמישה מגרשים לצורך הקמת מעונות יום בהתאם למדיניות משרד התמ"ת, לגופים בעלי סמל ארגון ולפי תבחינים להקצאת מקרקעין ללא תמורה או בתמורה סמלית של עיריית תל אביב-יפו. הציבור הוזמן להגיש בקשות להקצאת קרקע בתוך 60 ימים ממועד פרסום ההודעה. ביום 2.2.2012 הגישה המבקשת – עמותה המפעילה רשת ארצית למעונות יום למגזרים החרדי והחילוני – בקשה להקצות לה מגרש. ביום 19.3.2012 התכנסה המשיבה 2 (להלן: ועדת ההקצאות ) – שתפקידה להמליץ למשיבה 3 למי להקצות את המגרשים – לדיון ראשוני שבמסגרתו נבחנו בקשות של עמותות שונות ובהן בקשתה של המבקשת. בדיון זה סוכם כי לנוכח היענות נמוכה של עמותות שמשרד הכלכלה מכיר בהן, תפורסם הודעה נוספת. זו פורסמה בימים 29-30.3.2013. הואיל והמבקשת לא הייתה מוכרת לעירייה, ערכו נציגיה ביקור במעון חילוני שמפעילה המבקשת והתרשמו ממנו לטובה. עם זאת, בירור שערכה העירייה מול המחלקה לשירותים חברתיים בעיריית רחובות העלה שזו אינה נוהגת להפנות ילדים למעונות יום של המבקשת מאחר שהתרשמה שרמתם אינה גבוהה דיה. ביום 29.5.2012 זימנו נציגי העירייה את נציגי העמותות כדי להציג את פעילותם. המבקשת נשאלה על טיב מערכת היחסים בינה לבין עיריית רחובות, והשיבה כי זו התדרדרה עקב סירובה של המבקשת לבקשת עיריית רחובות לקלוט כמות גדולה של ילדים בהנחה. ביום 16.9.2012 החליטה ועדת ההקצאות להקצות שני מגרשים למשיבה 4 (ויצ"ו), שני מגרשים למשיבה 5 (נעמ"ת) ומגרש אחד למשיבה 6 (פש"ר). בימים 9-10.8.2012 פרסמה העירייה הודעה על כוונתה לקצות את המגרשים בהתאם להמלצת ועדת ההקצאות וקצבה 45 ימים להגשת התנגדויות לכך. המבקשת לא הגישה התנגדות. ההתנגדויות נדונו ביום 24.9.2012 ונדחו. ביום 26.11.2012 אישרה מועצת העיר את המלצת ועדת ההקצאות כאמור. הודעה על כך נשלחה למבקשת ביום 27.1.2013. ביום 11.2.2013 פנתה המבקשת לבא כוח העירייה וטענה כי העירייה מעדיפה את ויצ"ו ונעמ"ת על פני המבקשת ובכך מפלה אותה לרעה. בא כוח המבקשת ביקש לקבל מסמכים שונים הנוגעים להליך ההקצאה. במכתב מיום 14.3.2013 דחתה העירייה את הטענות וציינה, בין היתר, כי לתשובתה מצורפים הפרוטוקולים של דיוני ועדת ההקצאות. אין חולק כי בפועל הפרוטוקולים הללו לא צורפו למכתב. ביום 6.5.2013 פנה בא כוח המבקשת בשנית וביקש לקבל את הפרוטוקולים שבטעות לא צורפו לתשובתה הקודמת של העירייה. ביום 21.5.2013 שלחה העירייה את הפרוטוקולים. ביום 28.5.2013 פנתה המבקשת לעירייה בבקשה לבדיקה מחודשת והשגה על החלטת ההקצאה בטענה שנפלו בה פגמים ובהם אי-מתן זכות טיעון, שקילת שיקול זר והפליה. ביום 17.6.2013 דחתה העירייה פנייה זו.

2.

ביום 1.7.2013 הגישה המבקשת עתירה לבית המשפט קמא שבמסגרתה ביקשה שיוקצה לה אחד מהמגרשים או לחלופין שתוקצה לה קרקע אחרת בהליך ההקצאה הקרוב. בד בבד עם הגשת העתירה, עתרה המבקשת למתן צו ביניים להקפאת הקצאה של אחד המגרשים עד להכרעה בעתירה. ביום 21.7.2013 דחה בית המשפט קמא (כב' סגנית הנשיאה ש' גדות ) את הבקשה לצו ביניים בקובעו כי העתירה לוקה בשיהוי. הוטעם כי הגם שאין חולק כי לתשובת העירייה מיום 14.3.2013 לא צורפו הפרוטוקולים, המבקשת פנתה לעירייה בבקשה לקבלם 53 ימים לאחר מכן, ואף כשקיבלה אותם לא מיהרה להגיש עתירה, אלא הגישה בקשה לבדיקה מחודשת והשגה אשר אינה עוצרת את מניין הימים להגשת עתירה. בית המשפט הוסיף וקבע כי לצורך הדיון בבקשה לצו ביניים, לא נפל פגם בהחלטת העירייה שלא להקצות מגרש למבקשת על בסיס התשתית העובדתית שעמדה לפני העירייה; וכי אין לקבל את טענת המבקשת שלא ניתנה לה זכות טיעון. אשר לטענת המבקשת שלפיה שיקול מרכזי שהניע את ועדת ההקצאות שלא להמליץ עליה היה שהיא מזוהה עם המגזר החרדי – קבע בית המשפט קמא כי זו "טענה מהותית", אולם לנוכח קביעותיו האחרות אין מקום ליתן צו ביניים לעת הזו. בית המשפט חייב את המבקשת בתשלום הוצאות משפט בסך כולל של 30,000 ש"ח.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. בעתירה טוענת המבקשת שהחלטת ועדת ההקצאות לוקה בהפליה פסולה משום שאחד מחברי הוועדה ציין כי "מניסיון העבר למדנו שקיימת התנגדות עזה של התושבים להקצאה ו/או לשיתוף פעולה עם עמותות המזוהות עם אופי דתי כזה או אחר, אף אם הם מתחייבים לקיים מעון בעל אופי חילוני". עוד נטען כי לא ניתנה למבקשת הזדמנות נאותה להתייחס לטענות שונות שעל בסיסן נשענה ההחלטה שלא להקצות לה מגרש; כי העתירה אינו לוקה בשיהוי – למצער לא בשיהוי אובייקטיבי – משום שטרם ננקטו פעולות בלתי הפיכות; וכי בית המשפט לא נתן משקל הולם לשיקול הנוגע למידת הפגיעה בשלטון החוק שנגרם מההפליה הנטענת. מבחינת מאזן הנוחות נטען כי דחיית הבקשה לצו ביניים עלולה להוביל לכך שחלוף הזמן יצור מעשה עשוי ובלתי הפיך, ועל רקע זה לא ניתן יהיה לברר את העתירה.

4.

המשיבות כולן מתנגדות לבקשה. בתמצית, נטען כי העתירה והבקשה לצו ביניים נגועות בשיהוי משמעותי; כי סיכויי העתירה קלושים לגופו של עניין מאחר שההחלטה להקצות את המגרשים למשיבות 6-4 התקבלה משיקולים ענייניים; כי לעובדה שהמבקשת מזוהה עם הציבור החרדי לא ניתן משקל במסגרת ההחלטה (את הדברים אמר חבר אחד מבין חברי ועדת ההקצאות וההחלטה לא נשענה עליהם); כי ניתנה למבקשת זכות טיעון והיא אף ניצלה אותה; וכי דחיית הבקשה לא תסב למבקשת נזק בלתי הפיך אם העתירה תתקבל. בהקשר זה נטען כי בית המשפט קמא קבע דיון בעתירה ליום 8.10.2013 ולכן אין צורך להקפיא את ההקצאה וההתקשרות עם המשיבות 6-4. במישור מאזן הנוחות נטען כי העירייה חתמה עם המשיבות 5-4 על הסכמים להקצאת הקרקע למשך 25 שנה; וכי תנאי למתן המימון החלקי של משרד הכלכלה הוא עמידה בלוח זמנים קשיח. לטענת המשיבות 3-1, אם יינתן הסעד המבוקש, הדבר עלול לגרום לעיכוב בהקצאת הקרקע ובהקמת המבנים, וכתוצאת מכך לשלילת המימון הממשלתי.

5.

לאחר העיון בבקשה ובתשובות, באתי למסקנה שדין הבקשה להידחות. כידוע, בקשה לצו ביניים תוכרע על סמך שני שיקולים מצטברים: סיכויי העתירה ומאזן הנוחות. שיקולים אלה מקיימים ביניהם "מקבילית כוחות" באופן שכאשר השיקול בדבר מאזן הנוחות מטה את הכף בבירור לטובת מתן צו ביניים, כך ניתן למעט בתנאי הנוגע לסיכויי העתירה ולהיפך (ראו, למשל, בר"ם 5338/10

מנרב הנדסה ובניין בע"מ נ' החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ ,

פסקה 10 (9.8.2010 )). אף אם אניח, לטובת המבקשת ומבלי לקבוע מסמרות, שהעתירה אינה לוקה בשיהוי ושהיא מעוררת שאלה הראויה לדיון, די בשיקול בדבר מאזן הנוחות כדי לדחות את הבקשה שלפניי. בשלב זה טרם ניתנו היתרי בנייה (וממילא אף לא הוחל בבנייה). הדיון בעתירה קבוע לעוד כשבוע. על כן גם אם לא יינתן צו ביניים, לא תהיה מניעה להעניק למבקשת סעד אפקטיבי אם עתירתה תתקבל, באופן שהקצאת אחד המגרשים שהוקצו למשיבות 6-4 תבוטל והמגרש יוקצה למבקשת. המשיבות כולן מודעות לתוצאה אפשרית כזו, אם תתקבל העתירה. מנגד, היעתרות לבקשה לצו ביניים תעכב את התקדמות הליכי ההקצאה וההקמה ועלולה לדחות את תחילת הפעלת המעונות ולפגוע בציבור. די בשיקול זה של מאזן הנוחות כדי להביא לדחיית הבקשה, וזאת אף מבלי שאני מביע עמדה בדבר סיכויי העתירה ( השוו: בר"ם 5322/13 דארנא – הוועדה העממית להגנה על הזכות לאדמה ולדיור נ' רשות מקרקעי ישראל , פסקה 9 (10.9.2013)) .

6.

אשר על כן, הבקשה נדחית. המבקשת תשא בשכר טרחת באי כוח המשיבות 3-1 בסך של 5,000 ש"ח. סכום זהה ישולם לכל אחת מהמשיבות 6-4.