בר"מ 5398/20 פלוני נ. משרד הבטחון

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 22.7.2020 (עת"מ 151-02-20, השופטת א' כהן ).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשים הם בני משפחה שמקורם בעיר חברון. הם טוענים כי נמלטו לישראל לאחר ששיתפו פעולה עם כוחות הביטחון, וכי נשקפת סכנה לחייהם בשטחים.

3.

במהלך השנים פנו המבקשים לוועדה לבחינת טענות בדבר מאוימות על רקע שיתוף פעולה עם ישראל (להלן בהתאמה: הוועדה ו- ועדת המאוימים ) בבקשות להעניק להם היתרי שהייה בישראל. בקשותיהם נדחו. עוד יצוין, להשלמת התמונה, כי המבקשים אף הגישו לבית משפט זה מספר עתירות נגד החלטות שקיבלה ועדת המאוימים בעניינם. חלק מהעתירות נמחקו בסופו של דבר בהסכמת המבקשים (בג"ץ 6092/16, ביום 29.9.2016 ו-בג"ץ 5632/17, ביום 3.5.2018) ועתירות אחרות נדחו לאחר שהמבקשים חזרו מהן (בג"ץ 8906/16 ו-בג"ץ 668/17 (שנדונו במאוחד), ביום 4.11.2018).

4.

מקורו של ההליך שבפניי בהחלטת הוועדה מיום 17.11.2019. בהחלטה זו קבעה הוועדה כי אין מקום לשנות מן ההחלטות שהתקבלו בעבר בעניינם של המבקשים. הלכה למעשה, הבקשות נדחו תוך שניתנה למבקשים שהות בת שלושה חודשים להתארגנות.

5.

בהמשך לכך, ביום 1.2.2020 הגישו המבקשים עתירה לבית המשפט המחוזי כנגד החלטתה של הוועדה, ובצדה בקשה למתן צו ביניים שיאסור את הרחקתם מישראל. במסגרת הבקשה טענו המבקשים כי נשקפת סכנה לחייהם בשטחים, וכי הוועדה התעלמה מהראיות שהציגו לביסוס טענותיהם. בו ביום הורה בית המשפט המחוזי על מתן צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכי אכיפה כנגד המבקשים עד למתן החלטה אחרת.

6.

ביום 28.2.2020 דחה בית המשפט המחוזי (השופטת צ' צפת ) את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה ). בית המשפט המחוזי ציין כי עניינם של המבקשים נדון פעמים רבות בפני ועדת המאוימים, וכי העתירה המינהלית הוגשה בשיהוי, לקראת תום תקופת ההתארגנות שניתנה למבקשים. לגוף הדברים, בית המשפט המחוזי ציין כי סיכויי ההליך נמוכים ביותר, בשים לב לכך שהעתירה אינה כוללת פירוט מינימלי של העובדות והראיות שעשויות להצדיק מתן היתר שהייה בישראל. באשר למאזן הנוחות, נקבע כי אף הוא לא נוטה לעבר קבלת הבקשה בהתחשב בכך שמתחקורים שנעשו עולה כי המבקשים נוהגים להיכנס בתדירות גבוהה לשטחי הרשות הפלסטינית, דבר שמחליש את טענות המאוימות שהעלו.

7.

הדיון בעתירה נקבע ליום 23.6.2020. ביום 22.6.2020 הגישה המדינה בקשה לדחייה של מועד הדיון, והמבקשים הסכימו לכך (לאחר שבית המשפט המחוזי הבהיר כי הדחייה תהיה לחודש אוקטובר 2020 ואילך). בהתאם, הדיון בעתירה נדחה ליום 25.10.2020.

8.

ביום 7.7.2020 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי את הבקשה העומדת ביסודו של ההליך דנן, שבמהותה היא בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה. המבקשים טענו כי הדיון בעתירה נדחה ואף עלול להידחות בשנית לנוכח מצב החירום שהוכרז בעקבות התפרצות נגיף הקורונה. המבקשים הוסיפו כי אי-הרחקתם מישראל לא תקים כל סכנה לביטחון הציבור, בעוד דחיית הבקשה תגרום לפגיעה בהם ובבני משפחתם. המדינה מצדה התנגדה לבקשה והדגישה כי לא חל שינוי נסיבות המצדיק לדון בה.

9.

ביום 22.7.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה, בקבעו כי לא חל כל שינוי נסיבות מאז שניתנה ההחלטה הראשונה, וכי האמור בה עודו רלוונטי. בית המשפט המחוזי הוסיף כי רצונם של המבקשים לשהות בשטחי ישראל עם בני משפחתם אינו שיקול שיש להביא בחשבון בהקשר זה.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

10.

הבקשה שבפני נסבה על החלטה זו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המבקשים טוענים כי החלטתו של בית המשפט המחוזי אינה מנומקת דיה ואינה מתייחסת כלל לטענות שהועלו על ידם. לטענתם, בית המשפט המחוזי לא ייחס משקל לסיכון הנשקף להם בשטחים וכן לא התייחס למסמכים ולראיות שהוצגו בפניו. המבקשים מוסיפים כי דחיית הבקשה תגרום להם עיוות דין. המבקשים אף מעלים טענות כלליות כנגד המדיניות הנוהגת בכל הנוגע למתן מעמד לתושבי הרשות הפלסטינית ששיתפו פעולה עם ישראל.

11.

בתשובתה מיום 6.8.2020, שניתנה בהתאם להחלטתי, טוענת המדינה כי דין הבקשה להידחות על הסף לנוכח אמות המידה המצמצמות החלות על הדיון בבקשות מסוגה. המדינה מוסיפה כי הבקשה לצו ביניים נבחנה פעמיים בבית המשפט המחוזי, כי המבקשים לא הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, וכי הם אף לא העלו טענות המצדיקות עיון חוזר בה. לגוף הדברים, המדינה טוענת כי סיכויי העתירה להתקבל נמוכים מאחר שהמבקשים לא העלו בה טענות המצדיקות התערבות בשיקול דעתה של הוועדה. עוד מוסיפה המדינה, כי גם אם שהיית המבקשים בישראל אינה מקימה סיכון ביטחוני, הרי שאין בכך כדי להצדיק להעניק להם היתרי שהייה בישראל. המדינה מטעימה כי המבקשים נוהגים לעבור במעברים בין ישראל לשטחים במשך כל התקופה שבה הם טוענים למאוימות, וכי יש בכך כדי להחליש את טענתם. לבסוף, נטען כי גם מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה, בשים לב לכך שהמבקשים מוסיפים להישאר בתחומי ישראל ועושים דין לעצמם.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעניינתי בבקשה ובתשובה לה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות.

13.

כידוע, אמות המידה החלות על דיון בהחלטה הנוגעת למתן סעד זמני הן מצמצמות (ראו והשוו: בר"ם 1802/20 פלוני נ' ועדת המאוימים , פסקה 17 (7.4.2020)). בענייננו, המבקשים לא הניחו תשתית מספקת להוכחת הטענות הכלליות שהועלו בבקשתם לעיון חוזר. הם אף לא טענו כי חל שינוי נסיבות הנוגע לטענות המאוימות שלהם שיכול להצדיק להיעתר לה, מעבר לדחייתו של מועד הדיון בעתירה שנעשה, כאמור, בהסכמתם. בנסיבות אלה, ובשים לב גם לכך שהמבקשים לא הגישו בקשת רשות ערעור על ההחלטה הראשונה, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

14.

סוף דבר: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.