בר"מ 5425/20 סרגיי אלכסייב נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

1.

המבקש נולד בטג'יקיסטן בשנת 1970 ועלה ארצה בשנת 1994 מכוח חוק השבות, התש"י-1950. בשנת 1996 נשלח למבקש מכתב המורה על ביטול מעמדו וזאת מאחר שהמסמכים שהציג לצורך עלייתו היו מזויפים. בשנת 2003 הגיש המבקש בקשת מקלט בישראל ובשלהי אותה שנה נעצר כשהוא מחזיק תעודת זהות מזויפת, והוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה. המבקש לא הורחק מישראל וכעולה מהחומרים שלפניי נציבות האו"ם לפליטים אישרה שהמבקש מחוסר אזרחות (וזאת מאחר שהמבקש לא קיבל אזרחות של טג'יקיסטן). המבקש ניהל הליכים משפטיים לקבלת מעמד בארץ ובמסגרת עתירה שהגיש הורה בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו למדינה לגבש מדיניות בעניינם של מחוסרי אזרחות וכן ליתן למבקש רישיון ישיבה ועבודה זמני. בהתאם, ניתן למבקש ביום 19.3.2007 רישיון ישיבה מסוג ב/1 שהוארך מעת לעת (בשלושה חודשים בכל פעם) וזאת עד ליום 13.9.2010. לאחר שהגיש המבקש עתירה נוספת, בה עתר לשדרוג מעמדו, החליט מנכ"ל המשיבה (להלן: המנכ"ל ) להעניק למבקש רישיון א/5 לשנה. הרישיון הוארך מעת לעת (ובפעם האחרונה הוארך עד ליום 21.9.2021). בשנת 2016 הגיש המבקש בקשה לשדרוג מעמדו – אך זו נדחתה וכך גם ערר פנימי וערר שהוגש לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים או בית הדין ). בפסק הדין, ציין בית הדין בין היתר כי מוצה הטיפול במבקש על פי נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 10.1.0015 "נוהל לטיפול במי שטוען כי הוא מחוסר אזרחות" (29.5.2017; להלן: הנוהל ) אך לא נמצא שהמשיבה מחויבת לתת למבקש מעמד של קבע בישראל. זאת, כך נקבע, גם בשים לב לאמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות, כ"א 8, 553 (נחתמה בשנת 1954) (להלן: האמנה ) ולחזקת ההתאמה. על החלטת בית הדין הגיש המבקש ערעור מינהלי. במסגרת החלטת ביניים בערעור, ציין בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל ) כי:

"[...] עולה השאלה האם לא נפל פגם בדרך בחינת הבקשה מלכתחילה. עיון בהחלטות התמציתיות [...] אינו מאפשר לדעת באיזה מסלול נשקלה הבקשה וקשה שלא להתרשם כי הבחינה נעשתה על יסוד הנוהל ולא מכוח הסמכות השיורית או כבקשה למתן מעמד מטעם הומניטארי.

ככל שכך, עולה השאלה האם הבקשה נבדקה על ידי הגורם המוסמך לבחון אותה, או שהיה נדרש לבדוק אתה במסלול אחר ועל ידי גורם אחר, והאם לא היה מקום להעבירה לוועדה הבין משרדית.

עוד קשה לדעת מתוך נימוקי ההחלטות עד כמה נשקלו כל השיקולים הצריכים לעניין, אלא ההיפך, ההחלטות מעלות כי לא נשקלו השיקולים הדרושים: כך, לא ברור עד כמה ראש הדסק ומנהלת תחום אשרות וזרים, בהנחה שהסמכות לבחון את הבקשה מסורה להן, שקלו את הזמן שחלף מאז קיבל המערער רישיון מסוג א/5, את התנהלותו במהלך התקופה, את הקושי הכרוך בחידוש המעמד בכל שנה, ובעיקר את חובת המשיב להפעיל את שיקול דעתו לפי חוק הכניסה לישראל , התשי"ב-1952, תוך מתן משקל ראוי גם ל"חזקת ההתאמה" של פרשנות החוק, והפעלת סמכותו באופן התואם את האמנה ומקל על מיזוג חסר האזרחות".

מספר ימים לאחר מתן ההחלטה התקיים הדיון בערעור, ובהסכמת הצדדים, הוחזר עניינו של המבקש לדיון לפני המשיבה, שתכריע בה "לאחר שתשקול את כל השיקולים הצריכים לעניין" ובהם את השיקולים שנקבעו בהחלטה שהובאה לעיל (להלן: פסק הדין מ-2018 ).

2.

בהמשך לכך, נערך למבקש ראיון בחודש פברואר 2019 ועניינו הועלה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים בחודש אפריל 2019 (להלן: הוועדה הבינמשרדית או הוועדה ). ביום 2.7.2019 קיבל המנכ"ל את המלצת הוועדה ודחה את בקשת המבקש. בהחלטה צוין, בין היתר, כי שהותו הארוכה של המבקש בישראל אינה טעם הומניטרי המצדיק מתן מעמד קבע. זאת, בפרט בשים לב לכך שהמבקש עלה לישראל לאחר שהציג מסמכים מזויפים ומששהה בישראל תקופה ארוכה שלא כחוק. נקבע כי אין בנזקים שנטען שנגרמים למבקש כתוצאה מהותרתו במעמד ארעי כדי להצדיק שדרוג מעמדו, וזאת בפרט משהרישיון שבו הוא מחזיק מעניק לו "סל זכויות מלא".

3.

על החלטה זו הגיש המבקש ערר וביום 3.3.2020 דחה בית הדין לעררים (כב' הדיין ש' ויזן ) את הערר בהיעדר טעם להתערבות בהחלטת המנכ"ל. בית הדין ציין כי עיון בהמלצות חברי הוועדה הבינמשרדית מעלה כי נציגי הוועדה והמנכ"ל לא התעלמו מטענות המבקש ושקלו את "מכלול הנסיבות הקשורות לענייננו", וזאת בהתאם להנחיות בית המשפט לעניינים מינהליים בפסק הדין מ-2018. בית הדין ציין כי "בל נשכח כי 'החטא הקדמון' הוא של [המבקש – ע' פ'], אשר בחר להיכנס לתחומי ישראל אגב רמייה וזיוף [...] אלמלא התנהגות [המבקש – ע' פ'] משוללת תום הלב לא הייתה נשללת ממנו אזרחותו מלכתחילה" (שם, סעיף 12). צוין כי החלטת המנכ"ל התייחסה בין היתר גם לקושי הכרוך בחידוש המעמד מדי שנה וגם להשפעת חזקת ההתאמה על פרשנות החוק ועל הפעלת הסמכות. בית הדין קבע כי ההחלטה להעניק למבקש רישיון א/5 מטעמים הומניטריים היא חידוש לעומת המצב הקודם, שבו החזיק המבקש ברישיון א/5 מכוח הנוהל. כן נקבע כי המבקש לא הצביע על קיומם של טעמים כבדי משקל להיעתר לבקשה לשדרוג מעמדו, וזאת בשים לב לכך שסל השירותים שניתן לתושב ארעי זהה לזה של תושב קבע. נוכח האמור נקבע כי לא נפל פגם בהפעלת שיקול הדעת או בתקינות ההליך אשר מצדיק התערבות בהחלטת המנכ"ל.

4.

המבקש הגיש ערעור מינהלי על החלטת בית הדין וביום 28.7.2020 הורה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רון ) על ביטול החלטת המנכ"ל. בית המשפט מצא כי החלטת המנכ"ל נעדרת התייחסות לשני נושאים "מהותיים": ראשית, העובדה כי המבקש חסר אזרחות; ושנית אורך התקופה בה נמשכת הפרשה והעדר התייחסות לשאלה "עד מתי". נקבע כי בהינתן ההצטרפות של מדינת ישראל לאמנה, הרי שהיותו של אדם מחוסר אזרחות היא שיקול מהותי ורלוונטי. שיקול זה מחייב לכל הפחות התייחסות לאמנה במסגרת ההחלטה ולנמק כיצד ההחלטה מתיישבת עם רוח האמנה. משאלה הם פני הדברים, קבע בית המשפט, לא ניתן לבחון את סבירות שיקול הדעת שהופעל ביחס לסוגיה זו. כן צוין כי התמשכות ההליך מתקרבת לשלב בו היא כשלעצמה חורגת ממתחם הסבירות. בית המשפט הוסיף וציין כי אף שלא ראוי שבית המשפט יכבול את ידי המשיבה, "במקרים חריגים כפרשתנו, ייתכן שנכון, שההחלטה שתינתן תשקף את המתווה, ולפחות את המסגרת הכללית, בגידרה, ככל שלא תחולנה התפתחויות יוצאות דופן, צפוי המהלך להגיע לתחנתו הסופית, וללא קשר לתכני ההחלטה המסורים לשיקולי המשיבה" (שם, סעיף 6). בית המשפט מצא שאין מקום ליתן, בנסיבות העניין, מעמד כפי שביקש המבקש – אך הורה על השבת הדיון בעניינו למשיבה שתשקול בקשתו מחדש ותידרש בהחלטתה לשיקולים שפורטו ובכלל זאת, ככל שתדחה בקשתו, לשאלה "מהו המתווה ולוח הזמנים לקבלת החלטה סופית בעניינו" (סעיף 8 לפסק הדין).

5.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה עותר המבקש שבית משפט זה כי יינתן לו רישיון לישיבת קבע בישראל. כנטען בבקשה, נדרשת התערבותו של בית המשפט על מנת למנוע עיוות דין בשים לב להתארכות ההליכים בעניינו של המבקש. בפרט, לטענת המבקש, מאחר שפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא למעשה אותו פסק דין שניתן בעניינו של המבקש ב-2018. נטען כי המשיבה לא פעלה בהתאם לפסק הדין מ-2018 ולא שקלה את השיקולים שאותם הורה בית המשפט לעניינים מינהליים לשקול. לדבריו, בחינת השיקולים הצריכים לעניינו – ובכלל זאת שהותו הממושכת בארץ; העדרו של אופק לשינוי מעמדו נוכח מיצוי הנוהל; הפגיעה האינהרנטית הגלומה במעמד הארעי; והשפעת האמנה על ההחלטה – הייתה צריכה להוליך למסקנה שיש ליתן לו רישיון לישיבת קבע.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות. אמת המידה למתן רשות לערער על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים היא מצומצמת, בשים לב למומחיותו ולמקצועיותו של בית הדין. לפי אמת מידה זו, רשות לערער תינתן מקום שבו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, או ככל שמתעוררות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 7106/20 ליטבין נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (20.10.2020); בר"ם 4500/20 דז'נקה נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (10.8.2020)). מבלי להקל ראש במצבו של המבקש, איני סבור שהבקשה דנן באה בגדרה של אמת המידה האמורה. מרבית חיציו של המבקש מופנים להחלטת המנכ"ל – לחוסר סבירותה הנטענת ולכך שלא ניתנה דעת המנכ"ל לשיקולים שנקבעו בפסק הדין מ-2018. טענות אלו נבחנו על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים אשר, כאמור, מצא להורות על החזרת עניינו של המבקש לבחינת המשיבה בגין פגמים בהחלטת המנכ"ל.

7.

זאת ועוד, לא מצאתי לקבל גם את טענת המבקש שלפיה פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים הוא למעשה "אותו פסק הדין" שניתן בעניינו של המבקש בשנת 2018. אכן, גם פסק הדין מ-2018 קבע שיקולים שעל המשיבה לבחון בעניינו של המבקש, ואולם לאחר מתן פסק הדין הובא עניינו של המבקש לפני הוועדה ההומניטרית וניתנה החלטת המנכ"ל בעניינו. החלטה זו, היא שנבחנה על ידי בית הדין לעררים ובית המשפט לעניינים מינהליים. בנסיבות שבהן החלטה זו בוטלה ועניינו של המבקש הוחזר למשיבה לבחינה נוספת, איני סבור כי קיימת עילה למתן רשות ערעור בנקודת הזמן הנוכחית קודם למיצוי ההליך המנהלי עליו הורה בית המשפט. חזקה על המשיבה שתפעל למתן החלטה חדשה במהירות ראויה ושבמסגרתה תיתן דעתה גם לאמור בפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים. למותר לציין כי גם ההחלטה החדשה שתקבל המשיבה תהא נתונה לביקורת שיפוטית, ככל שתהיה עילה לכך.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.