בר"מ 5431/22גוטיירז פני צ'ארלס וויליאם נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין והה

1.

המבקש 1 (להלן: המבקש ), אזרח בוליביה יליד 1975, ובנו, המבקש 2, יליד 1998, נכנסו לישראל ביום 3.7.2000 באשרת תייר מסוג ב/2 (בת זוגו של המבקש ואימו של המבקש 2 נכנסה לישראל כחודש וחצי לפני כן (להלן: בת הזוג )). המבקש נותר בארץ גם לאחר שפקעה אשרת התייר. ביום 1.4.2004 יצא המבקש מן הארץ לאחר שהוצאו נגדו צווי משמורת והרחקה, וכחודש וחצי לאחר מכן נכנס לישראל עם דרכון שנושא שם ותאריך לידה שונים. בהמשך לכך, פתחו המבקש ובת זוגו בהליכים להסדרת מעמדם ומעמדו של בנם המשותף (המבקש 2) מכוח החלטה 156 של הממשלה ה-31 "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים בלתי-חוקיים, הוריהם ואחיהם הנמצאים בישראל – תיקון החלטה" (18.6.2006) (להלן: החלטת הממשלה ). למבקש 2 ניתן רישיון לישיבת קבע, וביום 10.10.2007 ניתן למבקש רישיון א/5, שהוארך מעת לעת עד ליום 22.11.2012 (יצוין כי גם לבת הזוג של המבקש ניתן רישיון א/5; וכי במהלך שנת 2012 עדכנו המבקש ובת זוגו את המשיבה כי הם נפרדו ומתגוררים בנפרד). ביום 23.12.2012 הגיש המבקש בקשה להארכת תוקף רישיונו, ובמהלך חודש אפריל 2013 ערכה המשיבה ראיונות למבקש, לבת זוגו לשעבר ולבנם המשותף. בהמשך לכך, ביום 2.10.2013 החליטה המשיבה לאשר את הבקשה האמורה בכפוף להצגת דרכון תקף, וקבעה למבקש תור במשרדיה שבתל אביב-יפו ליום 27.1.2014, אותו ביקש האחרון לדחות. כשנתיים לאחר מכן פנה המבקש למשיבה בבקשה לקביעת תור, אולם לא התייצב למועד החדש שנקבע ליום 7.7.2016. ביום 25.2.2021, כ-4 שנים וחצי לאחר המועד שבו אמור היה המבקש להתייצב במשרדי המשיבה, פנה המבקש למשיבה בבקשה לחידוש רישיון א/5, וביום 24.3.2021 ערכה המשיבה ראיונות למבקשים. ביום 24.8.2021 דחתה המשיבה את הבקשה וקבעה, בין היתר, כי המבקש שוהה במדינת ישראל שלא כדין החל משנת 2012, וכי מחמת הזמן שחלף, שבמהלכו הפך בנו של המבקש לבגיר, לא ניתן היה לבחון בזמן אמת את טיב הקשר בין השניים.

לשלמות התמונה יצוין כי במקביל להליכים האמורים, ביום 29.11.2021 קיבל בנו של המבקש אזרחות ישראלית. בהמשך לכך, ביום 20.2.2022 דחתה המשיבה בקשה שהגישו המבקשים להסדרת מעמדו של המבקש מכוח נוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0036 "מתן מעמד להורים לחייל/ים" (22.5.2022). המבקשים הגישו ערר על החלטה זו שעודנו תלוי ועומד (ערר (ת"א) 3000-22 פנה נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה ) (להלן: ההליך מכוח נוהל הורים לחיילים ).

2.

ביום 29.9.2021 הגישו המבקשים ערר על החלטת המשיבה בעניינו של המבקש לבית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין או בית הדין לעררים ). בית הדין נתן צו שמונע נקיטת הליכים להרחקת המבקש, בכפוף להפקדת ערובה, וביום 22.5.2022 דחה את הערר בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המשיבה. בית הדין עמד על השתלשלות העניינים בנוגע להסדרת מעמדו של המבקש וקבע כי המחלוקת המרכזית בינו לבין המשיבה היא האם הבקשה שהגיש המבקש ביום 25.2.2021 היא בקשה חדשה או שמא חלק מן ההליך שהחל בהענקת מעמד למבקש מכוח החלטת הממשלה (אשר תוקפה פג במועד הגשת הערר), ושלטענת המבקש מעולם לא הסתיים. בית הדין קבע, בין היתר, כי הבקשה מיום 25.2.2021 היא בקשה חדשה, ותוקפו של ההליך שהחל מכוח החלטת הממשלה "פג מאליו עם זניחתו בידי [המבקש – ע' פ']" (סעיף 8 להחלטה). עוד קבע בית הדין, כי טענות המבקש ביחס להתנהלות המשיבה לאורך השנים – ובכלל זאת טענתו כי התייצב פעמים רבות בלשכות המשיבה – הועלו בשיהוי ניכר, אשר גורם לפגיעה ראייתית של ממש בבירורן. בנוסף, נקבע כי קיימות סתירות בגרסתו של המבקש, ובפרט ביחס לטענותיו שנוגעות להתנהלות המשיבה בעניינו ולניסיונותיו להסדיר את מעמדו בישראל. לבסוף קבע בית הדין כי "לא נמצא כל פגם בהחלטה הנתקפת. תוקף רישיונו של [המבקש – ע' פ'] פג לפני שנים רבות, והוא לא פעל בדרכים המקובלות ובשקידה הראויה לחידושו בזמן אמת. חלף זאת המשיך לשהות בישראל שלא כדין" (סעיף 13 להחלטה); הורה למבקש לעזוב את הארץ תוך 60 ימים; וחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ש"ח.

3.

למעלה מחודש לאחר החלטת בית הדין לעררים, ביום 4.7.2022, הגישו המבקשים ערעור על ההחלטה ולצדה בקשה למתן צו ביניים. בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רון ) לא ראה ליתן צו ארעי ולאחר שהוגשה תשובת המשיבה לערעור (ותגובתה לבקשה למתן צו ביניים), דחה ביום 18.7.2022 את הבקשה למתן צו ביניים. בהחלטתו ציין בית המשפט כי המבקש שוהה בישראל שלא כדין כ-8 שנים, וכי נכנס לישראל בזהות בדויה. עוד צוין כי המבקש הגיש בקשה דומה למתן צו ביניים במסגרת ההליך מכוח נוהל הורים לחיילים, אשר נדחתה ביום 26.6.2022, וכי למיטב ידיעתו של בית המשפט המבקש לא הגיש בקשת רשות ערעור לגביה.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שלצדה הוגשה בקשה למתן צו ביניים למניעת הרחקתו של המבקש מן הארץ; למניעת חילוט הערבות שהפקיד המבקש במסגרת הערר; ולעיכוב תשלום ההוצאות שנקבע בהחלטת בית הדין. במסגרת בקשת הרשות לערער טוענים המבקשים, בעיקרם של דברים, כי החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים נעדרת התייחסות למאזן הנוחות של הצדדים ולסיכויי ההליך. ביחס לכך טוענים המבקשים כי ההחלטה שלא להיעתר לבקשה למתן צו ביניים בעלת השלכות קשות עליהם, ובפרט על המבקש; וכי סיכויי ההליך גבוהים, ובפרט ביחס להליך מכוח נוהל הורים לחיילים. עוד טוענים המבקשים כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בשיקולים ששקל במסגרת החלטתו ובהם, כניסתו של המבקש לישראל בשנת 2004 ב"זהות שאולה", ושהייתו בישראל ללא אשרה בתוקף במשך כ-8 שנים.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות. כידוע, בבקשה למתן סעד זמני על המבקש להוכיח התקיימותם של שני תנאים שמקיימים ביניהם יחס של "מקבילית כוחות": האחד, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו; והשני, כי סיכויי ההליך טובים. אבן הבוחן המרכזית בבקשות מעין אלו היא שיקול מאזן הנוחות, בגדרו נדרש המבקש להראות כי אם תדחה בקשתו, ובהמשך ערעורו יתקבל, ייגרם לו נזק בלתי הפיך (בר"ם 4542/22 גורדנה נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (5.7.2022) (להלן: עניין גורדנה ); בר"ם 456/22 Holodnic נ' משרד הפנים , פסקה 6 (18.1.2022)). אשר למאזן הנוחות, המבקש לא הצביע על נזק בלתי הפיך שייגרם לו כתוצאה מיציאתו מן הארץ. המבקש יוכל להמשיך בניהול ערעורו באמצעות באי כוחו גם לאחר צאתו מישראל (עניין גורדנה , שם; בר"ם 8231/18 שנג יואן יינג נ' לשכת האוכלוסין וההגירה ירושלים , פסקה 5 (3.12.2018)); וככל שיתקבל ערעורו יוכל לשוב לישראל (בר"ם 5481/21 Prakasha נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 4 (30.9.2021) (להלן: עניין Prakasha ) ; בר"ם 915/19 רודריגז נ' רשות ההגירה , פסקה 3 (5.2.2019)). לצד זאת, ביחס לסיכויי הערעור, מבלי לקבוע מסמרות לעניין זה, ניתן לומר בזהירות המתחייבת כי המבקש ניצב לפני משוכה לא פשוטה. הפועל היוצא של מקבילית הכוחות במקרה דנן אינו מבסס עילה למתן רשות ערעור.

6.

כאמור, המבקשים טוענים כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא שקל את שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי הערעור במסגרת החלטתו. אכן, החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים בעניינו של המבקש תמציתית, ונשענת, בעיקרם של דברים, על התנהלות המבקש ועל שהייתו בארץ במשך שנים ללא אשרה בתוקף. ואולם, בשים לב לכלל לפיו ערכאת הערעור נוטה שלא להתערב בהחלטותיה של הערכאה הדיונית שנוגעות לסעדים זמניים (בר"ם 219/22 סויטי נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים , פסקה 7 (11.1.2022); בר"ם 6669/21 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים – ועדת המאוימים , פסקה 10 (18.10.2021)), ונוכח השיקולים אשר נוגעים למאזן הנוחות וסיכויי הערעור במקרה דנן שעליהם עמדתי לעיל, לא מצאתי להתערב בהחלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים; זאת, אף אם אכן היה מקום שבית המשפט לעניינים מינהליים יידרש מפורשות לשיקולים האמורים (ראו והשוו: בר"ם 8371/21 חמורי נ' שרת הפנים – משרד הפנים , פסקה 13 (26.12.2021)). זאת ועוד, בית הדין לעררים הורה למבקש ביום 22.5.2022 לצאת מהארץ תוך 60 ימים. בית המשפט לעניינים מינהליים לא ראה ליתן צו ביניים ביחס להכרעה זו, וחרף האמור, בקשת הרשות לערער שלפניי הוגשה רק ביום 15.8.2022 (כחודש לאחר החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים; ולצדה בקשה "דחופה" לעיכוב ביצוע). אף מטעם זה לא ראיתי להתערב בהחלטת בית המשפט לעניינים מינהליים (עניין Prakasha , פסקה 4; בר"ם 1879/18 בטורובה נ' מדינת ישראל – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (7.3.2018)). משאלה הם פני הדברים, דינה של בקשת הרשות לערער להידחות לפי אמות המידה המקובלות (עניין גורדנה , פסקה 5; בר"ם 2885/22 אדם טבע ודין – אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה , פסקה 4 (1.5.2022); בר"ם 8313/19 מזנישווילי נ' רשות האוכלוסין וההגירה – משרד הפנים , פסקה 6 (19.2.2020)).

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא, ומאליה נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים.

משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.