בר"מ 5449/20 חברת הימנותא בע"מ נ. הוועדה המקומית תכנון ובניה קרית אתא

1.

המבקשת, חברת בת של הקרן הקיימת לישראל, התקשרה ביום 25.1.2017 בהסכם שנגע למקרקעין שבבעלותה (להלן: המקרקעין ). לפי האמור בבקשה שלפניי, ביום 28.12.2017 פנתה המבקשת לעיריית קריית אתא בבקשה לקבל אישור העדר חובות, לצורך רישום העסקה בלשכת רישום המקרקעין, וביום 9.5.2018 הודיעה לה הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריית אתא (להלן: המשיבה ) כי היא חייבת בתשלום היטל השבחה. להודעה צורפו, כנטען, דרישות תשלום שנושאות את התאריך 17.4.2018 בגין אישורה של תכנית משביחה שפורסמה למתן תוקף ביום 23.11.2005 (להלן: התכנית

ו השומה ). כעולה מהחומרים שלפניי, במהלך חודש יוני 2006 פורסמה הודעה בדבר עריכת לוח שומה בגין התכנית והוועדה המקומית שלחה לבעלי הקרקעות המצויות בתחום התכנית הודעה בדואר רשום. בדיעבד, במהלך ההליכים המשפטיים בין הצדדים, התברר כי ההודעה למבקשת נשלחה לכתובת שגויה וכנטען לא הגיעה לידיה. לפי המבקשת, לוח השומה ויתר המידע הרלוונטי נמסר לה ביום 12.8.2018. ביום 16.8.2018 נערכה שומה מטעם המבקשת שהעלתה כי קיים פער בין סכום ההיטל שנקבע בשומה לזה שאמור היה להיקבע, לשיטת המבקשת. לאחר כשבעה חודשים, ביום 31.3.2019, הגישה המבקשת בקשה להארכת מועד להגשת ערר על לוח השומה (להלן: בקשת הארכה ).

2.

ביום 12.5.2019 דחה יו"ר ועדת הערר לפיצויים ולהיטל השבחה מחוז חיפה (להלן: ועדת הערר ו יו"ר הוועדה ) את בקשת הארכה. יו"ר הוועדה ציין כי סמכותו להאריך מועד להגשת ערר קבועה בסעיף 14(א) לתוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה או החוק ) וזאת "מטעמים מיוחדים שיירשמו". נקבע כי במקרה דנן לא מתקיימים טעמים כאמור. צוין כי אף אם המועד הקובע למניין הימים בהם הייתה רשאית המבקשת להגיש ערר ייקבע לפי המועד שבו לעמדתה נשלחו אליה כל נספחי לוח השומה (אוגוסט 2018), הרי שהערר הוגש בפועל באיחור של למעלה מחצי שנה מהמועד החוקי. יו"ר הוועדה לא מצא כי המבקשת העמידה טעם מיוחד לחריגה זו והוסיף כי יש לדחות גם את טענת המבקשת כי שגיאות שמאיות בשומה מצדיקות את העדפת עקרון "מס אמת" על עקרון "סופיות ההליך". בהקשר זה צוין כי לא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת פגמים בשומה שנקבעה בעניינה של המבקשת. נוכח כל האמור, דחה יו"ר הוועדה את בקשת הארכה. לצד הכרעה זו, ציין יו"ר הוועדה כי לשיטתו, יש ממש בטענה כי ועדת הערר אינה הגורם המוסמך לדון בהשגות המבקשת על לוח השומה (וזאת, נוכח המועד שבו הוצג לוח השומה נושא ההליך ומועד כניסתו לתוקף של התיקון לחוק התכנון והבניה שהקנה סמכות זו לוועדה). עם זאת, יו"ר הוועדה לא מצא להכריע בטענה זו נוכח מסקנותיו בבקשת הארכה לגופה. אעיר כבר עתה כי הן במסגרת הערעור המינהלי שיתואר להלן, הן במסגרת הבקשה שלפניי, לא טענו הצדדים לעניין זה ומשכך התייחסות בית המשפט לעניינים מינהליים לסוגיה תתואר בתמצית בלבד.

3.

המבקשת ערערה על החלטה זו וביום 5.7.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (כב' סגן הנשיא ר' סוקול ) את הערעור. בית המשפט קבע כי בקשת הארכה שהגישה המבקשת הוגשה חודשים רבים לאחר המועד שבו הומצאה לה וכי לא הוצג נימוק ראוי לאיחור. נקבע כי אין די בטענת המבקשת שלפיה ביצעה בירורים משפטיים או עובדתיים ובגינם הוגשה בקשת הארכה באיחור. כן ציין בית המשפט כי אין די בראיות שהובאו על ידי המבקשת כדי לשכנע בדבר סיכויי הערעור. למעלה מן הצורך, הבהיר בית המשפט בפסק הדין שבניגוד לקביעת יו"ר הוועדה, הדיון בבקשת הארכה מצוי בסמכות הוועדה – וזאת מטעמים שפורטו בפסק הדין.

4.

מכאן הבקשה שלפניי, שבגדרה טוענת המבקשת שבמקרה דנן מתקיימים טעמים שהצדיקו היעתרות למתן ארכה וכי לא היה מקום לשלול ממנה את יומה בבית המשפט. האיחור בהגשת הבקשה לוועדת הערר, לפי המבקשת, נבע מנזק ראייתי שנגרם לה כתוצאה מהתנהלות המשיבה, שבמשך 12 שנים לא הודיעה לה על לוח השומה. על כן, כנטען, יש ליתן משקל גם להתנהלות המשיבה בבחינת התקיימותם של טעמים מיוחדים. המבקשת מוסיפה וטוענת שראוי היה להחיל בעניינה את דיני השיהוי בהליך נגד רשות מינהלית, וכי החלת דינים אלה הייתה מובילה לקבלת בקשת הארכה. כן נטען כי ההחלטה לדחות את בקשת הארכה לא נותנת משקל ראוי לאינטרס הציבורי בגביית מס אמת. נוכח כל האמור לעיל טוענת המבקשת כי נגרם לה עיוות דין.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה וצרופותיה, מצאתי כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת הערר בעניין היטל השבחה תינתן בצמצום, כאשר מתעוררת שאלה רחבה החורגת מעניינם של הצדדים (ראו בר"ם 485/19 קליר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים , פסקה 3 (14.2.2019); בר"ם 9287/17 בטי נ' הוועדה המקומות לתכנון ובניה הרצליה , פסקה 7 (5.8.2018) ). מרבית טענות המבקשת – חרף הניסיון לשוות להן אצטלה עקרונית – מכוונות ליישום הדין ולקביעות הפרטניות של יו"ר הוועדה ובית המשפט לעניינים מינהליים כי לא קיימים בעניינה של המבקשת "טעמים מיוחדים" שבגינם יש להאריך את המועד להגשת ערר. טענות אלו הן טענות "ערעוריות" במהותן והן לא מצדיקות מתן רשות לערער בהתאם לאמת המידה שהובאה לעיל (ראו בר"ם 5109/17 הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב נ' בקשי , פסקה 8 (14.1.2018); בר"ם 4228/17 הנדלמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב , פסקה 5 (10.8.2017); והשוו בר"ם 4815/19 פירו נ' עיריית ירושלים , פסקה 7 (3.10.2019)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.