בר"מ 5462/12 עמיתים שירותי עזר מישפטיים ואח' נ. רשם החברות

המבקשות עותרות לפסיקת הוצאות לאחר שההליך נמחק לפי בקשתן.

1.

המבקשות, העוסקות בשירותי עזר משפטיים, עתרו בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל-אביב-יפו לביטול החלטת המשיב מיום 2.7.2012 בדבר שינוי השירות כך שאישורי הביצוע והטיפול בבקשות המוגשות למשיבה ישלחו ככלל בדואר (וימסרו ידנית אך לגורמים שנקבעו), חלף מסירת האישור בדלפק גם לגורמים מתווכים ושליחים. במסגרת העתירה הגישו המבקשות בקשה למתן צו מניעה זמני, וביום 10.7.2012 ניתן צו ארעי במעמד צד אחד לפיו עד להחלטה אחרת לא תוחל ההחלטה על בקשות קיימות הנמצאות בטיפול, אך תוחל על בקשות שיוגשו ממועד מתן ההחלטה ואילך.

בקשת רשות הערעור שבכותרת נסבה על החלטה זו ובגדרה עתרו המבקשות להרחבת תחולתו של הצו הארעי גם על בקשות חדשות. ביום 12.7.2013 ניתן סעד ארעי במעמד צד אחד (החלטת כב' השופט ע' פוגלמן) כמבוקש, ונקבע כי על המשיבה להשיב לבקשת רשות הערעור.

2.

למשיבה ניתנו לבקשתה מספר ארכות להגשת תשובה לבקשת רשות הערעור, ולבסוף הודיעו המבקשות כי המשיבה חזרה בה מן ההחלטה נשוא ההליך וכי ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים נמחק ובהתאם ביקשו למחוק אף את ההליך שבכותרת, תוך חיוב המשיבה בהוצאות. המבקשות ציינו כי בבית המשפט קמא נפסקו לטובתן הוצאות בסך של 6,000 ש"ח ובאותה החלטה הדגיש בית המשפט כי "אינו לוקח בחשבון את נושא ההוצאות בבית המשפט העליון".

המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובתה עמדה על שינויים שנערכו לגבי קבלת קהל ומתן שירות לציבור, ועל כך שנוכח תמורות אלו החליטה שלא לשנות בשלב זה את נהלי העבודה של יחידת שירות הציבור ושלא ליישם את ההחלטה נשוא ההליך, ועל כן אכן התייתר הצורך להכריע בעתירה. המשיבה הדגישה כי בית המשפט לעניינים מינהליים לא הכריע בטענות הצדדים לגופן, וכי כל שניתן בגדר העתירה ובגדר ההליך שבכותרת הם צווים ארעיים, ולטענתה בנסיבות אלו די בסכום ההוצאות אשר נפסק בבית המשפט קמא ואין כל הצדקה לחייבה בסכום נוסף. עוד הוסיפה המשיבה כי המבקשות לא הוכיחו מה היו הוצאותיהן בפועל, וגם מטעם זה די בסכום שנפסק לטובתן בבית המשפט קמא.

3.

לאחר שעיינתי בחומר שבפניי החלטתי לקבל את הבקשה, אך להעמיד את ההוצאות על שיעור מתון.

כמתואר ההליך בבית המשפט לעניינים מינהליים, ועימו ההליך שבכותרת, התייתרו נוכח שינוי במדיניות המשיבה, אשר משמעותה היא מתן הסעד לו עתרו המבקשות. נוכח שינוי זה במדיניות המשיבה טענות הצדדים, בשתי הערכאות, לא התבררו לגופן וניתנו בגדר ההליכים אך סעדים ארעיים. עם זאת משחזרה בה המשיבה מן ההחלטה נשוא ההליך עובר אליה הנטל להוכיח כי לא התקיים קשר סיבתי בין הגשת ההליך ובין קבלת הסעד או כי בראייה סבירה ואובייקטיבית לא התקיימה הצדקה להגשתו של ההליך במועד בו הוגש (לעניין הנטל המוטל על המשיב בהקשר זה השוו בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים , פסקה 5 (21.4.2010). לתנאים לפסיקת הוצאות ראו בג"ץ 842/93 אלנסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון , פ"ד מח(4) 217 (1993)). מתגובת המשיבה משתמע כי לטענתה שינוי המדיניות לא נבע מהגשת ההליכים על ידי המבקשות, אך גם היא לא טענה מפורשות בתגובתה כי לא היתה הצדקה להגשתו של ההליך הערעורי דנן, עת הוגש, בראיה סבירה ואובייקטיבית, וממילא לא עמדה בנטל המוטל עליה בהקשר זה.

בהחלטה בה מחק בית המשפט לעניינים מינהליים את העתירה חייב הוא את המשיבה בהוצאות בקובעו כי "[ה]גשת העתירה היתה מוצדקת". כפי שציינתי בית המשפט לעניינים מינהליים חייב את המשיבה בהוצאות בסך של 6,000 ש"ח והדגיש בהקשר זה כי "סכום זה אינו לוקח בחשבון את נושא ההוצאות בבית המשפט העליון - נושא שהסמכות להכריע לגביו נתונה לבית המשפט העליון". דהיינו בית המשפט לעניינים מינהליים קבע מפורשות כי הסכום עליו הורה אינו כולל את הוצאות המבקשות בגין ההליך שבכותרת, ועל רקע זה כמו גם העובדה שהמשיבה לא הוכיחה כאמור

כי הגשת ההליך דנן לא היתה מוצדקת, קשה לקבל את טענתה כי אין לחייבה בהוצאות נוספות.

עם זאת, העובדה שההליך העיקרי התנהל בבית המשפט קמא וההליך שבכאן נסב על שאלה ממוקדת בדבר הרחבת הסעד הארעי הינה בעלת משקל. כמו כן בצדק ציינה המשיבה כי המבקשות לא העלו כל טענה לגבי הוצאותיהן בפועל, וממילא לא הציגו תשתית ראייתית לביסוס טענה בעניין זה. כן יש ליתן משקל לכך שההליך בא אל קיצו מבלי שנדרשה הכרעה שיפוטית לגופם של דברים. בשים לב לכל אלה, ולאחר עיון בכל המסמכים שבתיק ובטענות הצדדים מצאתי כי ראוי לחייב את המשיבה לשלם למבקשות הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך של 2,5 00 ש"ח. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן החלטתי זו ועד לתשלום בפועל.