בר"מ 5476-22 בר"מ 5476-22

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 17.7.2022 (עמ"ן 12817-06-22, השופטת ת' בר-אשר). בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים) מיום 24.4.2022 (ערר 1793/21, הדיינת ר' שרם).

2.מקורו של ההליך שבפני בבקשה למקלט מדיני בישראל שהגיש המבקש, אזרח ניגריה.

3.המבקש נכנס לישראל ביום 10.5.2017 באשרת תייר שתוקפה עד ליום 17.5.2017. במועד האמור הוא הגיש בקשה למקלט מדיני ליחידת הטיפול במבקשי מקלט הפועלת מטעם רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: היחידה למבקשי מקלט). המבקש, שהוא נוצרי אורתודוכסי, טען בבקשתו כי הוא נתון לסכנה במדינת מוצאו על רקע סירובו למלא את תפקיד ה"צ'יף פריסט" בקהילתו, במקום אביו שנפטר. המבקש הוסיף וטען כי סירובו, המעוגן באמונתו הדתית, הוביל לאיומים על חייו מצד חברי קהילתו.

4.הבקשה נבחנה בהתאם להליך המקוצר המעוגן בסעיף 6 לנוהל הטיפול במבקשי מקלט מדיני בישראל (נוהל מספר 5.2.0012), וביום 28.6.2020 הוחלט לדחות את הבקשה בהתאם להמלצת היחידה למבקשי מקלט, לפיה המבקש לא ביסס את טענתו כי נשקפת לו סכנה בארצו. המבקש הגיש בקשה לעיון מחדש בהחלטה זו, אשר נדחתה גם היא.

5.המבקש הגיש ערר על ההחלטות האמורות לבית הדין לעררים בטענה כי היחידה למבקשי מקלט שגתה בדחיית בקשתו, מבלי לתת את הדעת לכך שאין לו חלופת מגורים או אפשרות לקבל הגנה בארץ מולדתו.

6.ביום 24.4.2022 דחה בית הדין לעררים את הערר. בית הדין לעררים הטיל ספק באמינותו של המבקש ובאותנטיות של גרסתו, באופן השומט את הקרקע תחת בקשת המקלט שהגיש. לגופו של עניין, בית הדין לעררים בחן את היסודות הנדרשים לצורך הכרה באדם כפליט, לפי האמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים, כ"א 65 (נפתחה לחתימה ב-1951) (להלן: האמנה או אמנת הפליטים), והצביע על כך שלפחות חלק מהם לא מתקיימים בעניינו של המבקש. ראשית, נקבע כי לא מתקיים בעניינו של המבקש פחד מבוסס היטב מרדיפה. בית הדין לעררים ציין כי הן במישור הסובייקטיבי והן במישור האובייקטיבי, התנהלותו של המבקש ונסיבותיו האישיות אינן מאפיינות אדם נרדף החושש לחייו. בקשר לכך ציין בית הדין לעררים כי המבקש השתהה בהגשת הבקשה להכרה בו כפליט במשך כשנתיים מאז החלו האיומים עליו, כי במהלך תקופה זו הוא התגורר במקומות שונים בניגריה מבלי שאירע לו דבר, וכי אף כאשר הגיש את הבקשה הוא לא הצביע על תקיפה או פגיעה פיזית בו או בבני משפחתו, ולא סיפק ראיות המבססות את טענותיו. עוד קבע בית הדין לעררים כי אין לומר שהמבקש אינו יכול להיזקק להגנתה של מדינת אזרחותו. המבקש, כך נקבע, אישר כי אינו נתון לרדיפה מצד השלטונות, אלא רק בתוך קהילתו. יתר על כן, בהחלטתו ציין בית דין לעררים כי הרשויות בניגריה אף מטפלות ומסייעות במקרים מסוג זה. על כן, בית הדין לעררים הורה על יציאת המבקש מישראל עד יום 1.5.2022.

7.ביום 7.6.2022 הגיש המבקש ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, ועמו גם בקשה לסעד זמני אשר יורה לרשות האוכלוסין וההגירה להימנע מנקיטת הליכי אכיפה להרחקתו מישראל עד למתן פסק דין בערעור.

8.בית המשפט המחוזי נתן למבקש סעד ארעי כמבוקש, ולאחר הגשת תגובת המשיבה ובעקבותיה, קבע כי סעד זמני יינתן בכפוף להפקדת עירבון על סך 10,000 שקלים. ביום 17.7.2022, שנקבע כמועד הסופי להפקדת העירבון, הגיש המבקש בקשה להפחתת סכום העירבון. בו ביום, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור מבלי להידרש לתגובת המשיבה, בהסתמך על תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי), שחלה במקרה דנן מכוח תקנה 28 לתקנות בתי המשפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: תקנות סדרי הדין בבתי משפט לעניינים מינהליים). בית המשפט המחוזי קבע כי אין מקום להתערב בהחלטתו המפורטת והמנומקת היטב של בית הדין לעררים וכי אין לערעור סיכוי להתקבל. בית המשפט המחוזי הדגיש עוד כי התקיימו שלושת התנאים המנויים בתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה אף היא בעניין זה מכוח תקנה 28 לתקנות סדרי הדין בבתי משפט לעניינים מנהליים. בהמשך לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי המערער יצא מישראל עד יום 25.7.2022.

9.בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובצידה הוגשה בקשה למתן סעד זמני אשר יימנע את הרחקת המבקש מהמדינה עד להכרעה בעניינו. בעיקרו של דבר, המבקש חוזר על טענותיו כפי שהועלו בהליכים הקודמים, תוך עמידה על נסיבותיו האישיות אשר לטענתו מקיימות את תנאי אמנת הפליטים להכרה בו כפליט. בנוסף, המבקש מלין על החלטת בית המשפט המחוזי לדחות את ערעורו ביום שבו הגיש בקשה להפחתת גובה העירבון, אף מבלי להידרש כלל לבקשה זו, כמו גם על ההחלטה שלא לקיים דיון במעמד הצדדים. לטענתו, רצף אירועים זה מותיר את הרושם כי בית המשפט המחוזי "העניש" אותו למעשה על כך שביקש להפחית את גובה העירבון. המבקש מוסיף וטוען כי עניינו מעורר סוגיה עקרונית בדבר חשיבות בירורן של טענות הצדדים בהליכי ערעור, וכי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אף גרם לו עיוות דין.

10.כבר ביום הגשת הבקשה הוריתי על מתן צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכי אכיפה נגד המבקש עד למתן החלטה אחרת, וכן הוריתי למדינה להגיב לבקשה.

11.תגובת המדינה התקבלה ביום 23.11.2022. לטענת המדינה, בקשה זו אינה עומדת באמות המידה שחלות על בקשות רשות ערעור ב"גלגול שלישי", שכן היא לא מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הקונקרטי של המבקש ואף לא מניחה בסיס לעיוות דין המצדיק הידרשות לה. לגוף הדברים, המדינה מוסיפה כי המבקש אינו עומד בתנאים המוגדרים באמנת הפליטים, ולפיכך אין עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, המבקש לא הוכיח כי הוא מקיים את התנאי בנוגע לפחד מבוסס מפני רדיפה, ואף לא מיצה את האפשרויות העומדות בפניו בארץ מוצאו. בעניין זה הטעימה המדינה כי בניגריה ישנו משרד שכל ייעודו לטפל במקרים מסוג זה – The Ministry of Chieftaincy Affairs – וכן כי הערכאות השיפוטיות בניגריה יכולות גם הן להעניק סעדים במקרים כמו זה של המבקש. בנוסף לכך, המדינה הדגישה כי בעת יציאתו מארץ מוצאו המבקש החזיק בדרכון מטעם הקהילה הכלכלית של מדינות מערב אפריקה (ECOWAS) המאפשר לו לחיות ולעבוד באופן חוקי בכל אחת מהמדינות החברות באיחוד. בהתאם לדברים אלו, לטענת המדינה הרחקת המבקש לארץ מוצאו אינה מנוגדת לעיקרון "אי-ההחזרה" הקבוע בסעיף 33 לאמנת הפליטים, שלפיו אין מרחיקים אדם למקום שבו נשקפת סכנה לחייו או לחירותו, גם אם אינו פליט כמשמעותו של מונח זה על-פי האמנה.

12.ביום 8.1.2023, בהתאם להחלטתי, הגיש המבקש תשובה לתגובת המדינה. לשיטתו, המדינה אינה מתייחסת כלל לטענות שהעלה כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובכלל זה לכך שפסק דינו אימץ את נימוקיו של בית הדין לעררים מבלי לקיים דיון בעניין. עוד הוסיף המבקש כי בשנים שבהן שהה בניגריה, לאחר שהחלו האיומים על חייו, הוא הסתתר ונע בין מקומות שונים עד שהצליח לצאת מן המדינה. כמו כן, המבקש טוען כי נסיבות בריחתו לא אפשרו לו לאסוף ראיות שעניינן הסכנה שלה היה נתון.

13.לאחר שנתתי דעתי לטענות המבקש ולתגובת המדינה, אני סבורה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות בהתאם לתקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי החלה בעניין זה מכוח תקנה 34 לתקנות סדרי הדין בבתי משפט לעניינים מינהליים. כפי שטענה המדינה, בקשה זו אינה עומדת ברף הגבוה שנקבע למתן רשות ערעור "בגלגול שלישי", ואין היא מעוררת שאלות עקרוניות ורחבות החורגות מנסיבותיו הספציפיות של מקרה זה (ראו: בר"ם 6930/22 BAMA נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 5 (24.10.2022); בר"ם SERDIUK נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 12 (15.11.2022)). אכן, טענה בדבר זכאות לפליטות אמורה להיבחן במלוא תשומת הלב וברצינות המתבקשת. אולם, ההכרעה בעניינו של המבקש בבית הדין לעררים היא בעלת אופי עובדתי מובהק, ולא עלה בידו להניח כי קיימת עילה להתערבות בה. כמו כן, נוכח החלופות העומדות למבקש מכוח אזרחותו הניגרית, כמפורט בתגובת המדינה (ראו פסקה 11 לעיל), איני מוצאת כי דחיית בקשתו תגרום לו לעיוות דין.

14.סוף דבר: הבקשה נדחית. על מנת לאפשר למבקש זמן התארגנות נאות, הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 16.8.2022 יוותר על כנו למשך 30 ימים נוספים מיום מתן החלטה זו, אשר בסופם יהיה על המבקש לעזוב את ישראל. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.