בר"מ 5480/20 קיבוץ צרעה נ. אורי יפה

1.

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (עמ"ן 42430-01-20, השופט א' רובין ) מיום 2.7.2020. בית המשפט המחוזי קיבל בחלקו ערעור מינהלי שהגישו המשיבים על החלטה של רשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם ).

2.

בתמצית ייאמר כי מקורו של ההליך שבפני הוא בסכסוך נמשך בין המשיבים, שהם בני זוג, וקיבוץ צרעה, הוא המבקש (להלן: הקיבוץ ), בכל הנוגע לשאלת חברותם בו. המשיבים הם ילדיהם של חברי הקיבוץ, ולטענתם הם גדלו והתחנכו בו. בעבר היה כל אחד מהם מועמד לחברות, אך בסופו של דבר עזבו אותו שניהם, בהתאם למהלך חייהם באותה עת. בשנת 2001 המשיבים נישאו ובשנת 2002 או בסמוך לכך הם חזרו להתגורר בקיבוץ במעמד של בני רשות.

3.

מבלי לפרט, יצוין כי בעבר הגישו המשיבים לרשם "בקשה להכרה בחברות מכוח התנהגות" ובה עתרו לכך שיורה על תיקון פנקס החברים של הקיבוץ, כך שהם וילדיהם ירשמו כחברים בו. הרשם מינה חוקר לעניין זה, שהמליץ שלא להכיר בהם כחברי הקיבוץ. ביום 22.6.2017 דחה עוזר הרשם את בקשתם לאחר שאימץ את מסקנותיו של החוקר. המבקשים הגישו ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי (עמ"ן 51529-09-17, השופט ע' שחם ), וזה נדחה ביום 20.2.2018. להשלמת התמונה יצוין כי המשיבים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה, וזו נדחתה ביום 30.12.2018 בשים לב לאמות המידה המצמצמות החלות על התערבות בה (בר"ם 6441/18, השופט ע' פוגלמן ) .

4.

בהמשך לכך, המשיבים הגישו בקשה נוספת לרשם, שנשאה את הכותרת "תביעה להכרה בחברות". בבקשה זו התמקדו המשיבים בטענה כי הקיבוץ מפלה אותם לרעה מאחר שהמשיב 1 סובל מלקות נפשית ואילו המשיבה 2 הייתה בעבר אם חד-הורית. מנגד, הקיבוץ טען כי יש לדחות את הבקשה מחמת מעשה בית דין. עוזר הרשם קיבל טענה זו, בקבעו כי טענותיהם של המשיבים נבחנו במסגרת הבקשה הקודמת ואין להעלות טענות שלא נטענו קודם לכן לנוכח הכלל בדבר סופיות הדיון.

5.

המשיבים הגישו ערעור מינהלי נגד החלטתו של עוזר הרשם לבית המשפט המחוזי, ובו שבו על טענתם כי הקיבוץ מפלה אותם לרעה. המשיבים טענו עוד כי ההחלטה התקבלה מבלי שעוזר הרשם נדרש לעמדת נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות, ומבלי שניתנה להם הזדמנות להגיב לבקשה לסילוק על הסף. הקיבוץ הגיש בקשה לסילוק הערעור על הסף, בציינו כי עוד בהליכים הקודמים העלו המשיבים את טענת האפליה. בתגובה לכך טענו המשיבים כי טענה זו לא לובנה בהליכים קודמים ואף לא ניתנה לגביה הכרעה פוזיטיבית, שכן אלה התמקדו בבקשתם להתקבל כחברים בקיבוץ מכוח התנהגות. לחלופין, המשיבים טענו כי בנסיבות העניין שיקולי צדק מצדיקים לסטות מהכלל של מעשה בית דין.

6.

בית המשפט המחוזי קיבל, כאמור, את הערעור בכל הנוגע לעניינו של המשיב. בית המשפט המחוזי ציין כי על הפרק עומדות זכויותיו של המשיב כאדם עם מוגבלות, וכי הונחה בפניו תשתית ראשונית לטענת ההפליה. על כן, נקבע כי יש להורות לרשם לדון לגופה בטענתו להפליה מחמת מוגבלות, תוך שמירת זכותו של הקיבוץ לטעון כי הרשם אינו מוסמך להעניק למשיב את הסעד המבוקש.

7.

בקשת רשות הערעור שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת הקיבוץ, יש ליתן לו רשות ערעור מאחר שפסק דינו של בית המשפט המחוזי סוטה מהכללים הנוהגים בפסיקת בית משפט זה לעניין חריגה מהכלל בדבר מעשה בית דין. לגוף הדברים, הקיבוץ טוען כי המשיב לא הציג שינוי מהותי בנסיבות המקרה ולא חשף עובדות שלא ניתן היה להעלותן בבקשה הראשונה שהוגשה. הקיבוץ מוסיף כי המשיב לא הניח תשתית להוכחת טענותיו הנוגעות להפלייתו מחמת מצבו הנפשי.

8.

לאחר שעיינתי בבקשה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה.

9.

כידוע, אמות המידה החלות על בקשה לרשות ערעור על פסק דין שנוגע להחלטה של רשם האגודות השיתופיות הן מצמצמות, ורשות כאמור תינתן רק במקרים שבהם הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (ראו למשל: בר"ם 9609/05 קיבוץ רמת הכובש נ' דנינה-צור (6.4.2006); בר"ם 2451/13 אלקיים נ' תאשור מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקה 6 (12.6.2013)). בענייננו, הקיבוץ סבור שבית המשפט המחוזי שגה בהשבת הדיון לרשם חרף העובדה שלשיטת הקיבוץ קיים בין הצדדים מעשה בית דין. טענות אלה הן ערעוריות באופיין ונוגעות ליישומו של הדין בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי. טענות מסוג זה אינן מצדיקות מתן רשות ערעור, אף כאשר נופלת טעות בפסיקתו של בית המשפט המחוזי. מעבר לכך, ככל שהדברים נוגעים לחשש מפני עיוות דין, הרי שבית המשפט המחוזי ציין כי לקיבוץ שמורות מלוא טענותיו בהליך בפני הרשם.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.