פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"מ
5545/15
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
מולט אורי רדה
נ ג ד
המשיב:
משרד העליה והקליטה הרשות לאסירי ציון
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.4.2015 בעמ"ן 8716-05-14 שניתן על ידי כבוד
השופט מ' סובל
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 12.4.2015 (עמ"ן 8716-05-14, השופט מ' סובל ). בית המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש על ההחלטה שניתנה בעניינו ביום 13.3.2014 על-ידי ועדת הערר לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: חוק התגמולים לאסירי ציון או החוק ).
רקע והליכים קודמים
2.
מקורו של ההליך שבפני בבקשה שהוגשה ביום 10.7.2010 להכיר במבקש כזכאי לקבלת תגמולים לפי חוק התגמולים לאסירי ציון. חוק זה מקנה זכאות כאמור למי שהיה "במאסר", "במעצר" או "בהגליה" בגין פעילותו הציונית או יהדותו, הכול בהתאם לתנאים המפורטים בחוק. המבקש סבור כי הוא עומד בתנאי החוק, אך טענותיו בעניין זה נדחו.
3.
לטענת המבקש, הוא נטל חלק מרכזי בהעלאתם של יוצאי אתיופיה לישראל במהלך שנות השמונים של המאה הקודמת, ועקב פעולותיו הוא נתפס על ידי שלטונות אתיופיה, נחקר ואף הושם במעצר בית. עוד טען המבקש כי כאשר נודע לקרוביו שהשלטונות מעוניינים להביאו לחקירה נוספת הוא "הוגלה" לאדיס אבבה לתקופה ארוכה, במובן זה שנאלץ להימלט מעיר מגוריו ולחיות בעיר זו, הרחק מביתו. ביום 19.4.2012 הודיעה ועדת הרשות לאסירי ציון (להלן: ועדת הרשות ) כי היא דוחה את הבקשה מאחר שהמבקש לא היה נתון במאסר או במעצר למשך התקופה הקבועה בחוק התגמולים לאסירי ציון. בהחלטתה לא נדרשה ועדת הרשות באופן ספציפי לטענת ה"הגליה". על החלטה זו ערר המבקש וביום 28.6.2012 דחתה ועדת הערר לפי חוק התגמולים לאסירי ציון (להלן: ועדת הערר ) את בקשתו, בקבעה כי היא עושה כן מטעמיה של ועדת הרשות. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי בירושלים התקבל באופן חלקי, במובן זה שטענותיו לפיהן שהה במעצר או במאסר למשך התקופה הדרושה לפי החוק נדחו, אך נקבע כי חרף קשיים שונים העולים מן הבקשה העניין יוחזר לועדת הרשות לצורך בחינתה של טענת ההגליה שהעלה המבקש (עמ"ן 52066-09-12, השופט י' מרזל ).
4.
ביום 10.11.2013 קיבלה ועדת הרשות החלטה נוספת בעניינו של המבקש ודחתה את בקשתו לאחר שקיימה בה דיון חוזר. הוועדה ציינה בהחלטתה שלא הוטלה כל מגבלה מהותית על יציאתו של המבקש מאדיס אבבה וכן קבעה ש"בריחה אישית" אינה עונה על הגדרתו של המונח "הגליה" בסעיף 1 לחוק התגמולים לאסירי ציון, היינו "הליכה למקום מרוחק מחוץ למקום המגורים הרגיל, בניתוק מהמשפחה, במשטר חיים מיוחד שנכפה על פי צו הגליה אישי האוסר את עזיבת מקום ההגליה".
5.
המבקש ערר גם על החלטה נוספת זו. במהלך הדיון שהתקיים בפני ועדת הערר הודה המבקש כי אין בידיו מסמך רשמי לפיו השלטונות באתיופיה אילצו אותו להגיע לאדיס אבבה, אך טען כי המעבר אכן נכפה עליו בשל החשש לחייו באותה עת אם יישאר במקום מגוריו. ביום 13.3.2014 קיבלה ועדת הערר החלטה לפיה היא דוחה את עררו של המבקש. ועדת הערר קבעה, כי בדרך כלל הגליה העומדת בתנאי החוק מתבצעת על פי צו אישי, שמורה על הגלייתו של אותו אדם, תוך ציון מקום הגלות. לעומת זאת, כך נקבע, המבקש לא הציג כל מסמך מעין זה. ועדת הערר הוסיפה כי המבקש הוא שהחליט לנוס לאדיס אבבה, ולא עשה כן על פי צו הגליה כופה, וכי מצב דברים זה אינו מקיים את הגדרת המונח הגליה שאליה כיוון המחוקק.
6.
המבקש הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כי העובדה שאין בידיו "צו הגליה אישי" יסודה בכך שפרקטיקה של מתן צווים מעין אלו לא הייתה נהוגה באתיופיה. כמו כן, המבקש שב וטען כי המעבר למקום המרוחק מביתו היה בבחינת כורח המציאות, בשים לב לסכנת החיים שנשקפה לו בשל פעילותו הציונית.
7.
ביום 12.4.2015 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי הפרשנות שהציעה ועדת הערר למונח "הגליה" מתחייבת מהגדרתו בחוק, וכי ממילא ועדת הערר אינה מוסמכת לסטות מן התנאים הסטטוטוריים בעניין זה. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מן הראיות שהציג המבקש עולה כי לא מתקיימים בו שלושה מבין רכיבי ההגדרה החוקית למושג "הגליה": קיומו של צו הגליה אישי; משטר חיים "שנכפה" עליו (על פי צו ההגליה האישי); וכן איסור לעזוב את מקום ההגליה. מכאן הבקשה שבפני.
בקשת רשות הערעור
8.
לטענת המבקש, ועדת הערר ובית המשפט המחוזי לא בחנו את עניינו בשים לב למציאות שהייתה קיימת באתיופיה במועדים הרלוונטיים לבקשתו. בהקשר זה, המבקש מפנה ל"אישור מעבר" שהנפיק עבורו מקורב כדי שיתאפשר לו להימלט ממקום מגוריו הסמוך לעיר גונדר בטרם יבולע לו. לשיטת המבקש, יש לאמץ פרשנות רחבה למונח "צו הגליה אישי" המופיע בהגדרה החוקית של "הגליה", ולראות את אישור המעבר כמסמך המקיים דרישה זו. כמו כן, המבקש שב ומדגיש כי היה מקום להתחשב בכך שנאלץ "לגלות" מעיר מולדתו ומגוריו למשך אחד עשר חודשים, שרק בסופם הצליח לשוב אליה באמצעות זיוף זהותו על מנת להוסיף ולקדם העלאה של יהודים לישראל.
דיון והכרעה
9.
לאחר שבחנתי את הדברים מצאתי כי דין הבקשה להידחות. זאת, כמובן, מבלי להפחית מחשיבותה של הפעילות שתיאר המבקש, הראויה לכל שבח, או מן הקשיים שלכאורה חווה בעקבותיה.
10.
כפי שנקבע בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982), רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן רק מקום בו מתעוררת שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הקונקרטי של הצדדים או כאשר נגרם למבקש עיוות דין חמור. כידוע, אמות מידה אלה הוחלו גם על מקרים שבהם הערכאה הראשונה שדנה בבקשה הייתה טריבונל מינהלי, כאשר מאפייני פעילותה מצדיקים זאת (ראו למשל: בר"ם 5216/12 הועדה המקומית לתכנון ולבניה פ"ת נ' כנס הבפטיסטים בישראל בע"מ , פסקאות 27-26 (5.1.2014); בר"ם 6530/13 סבהט נ' מדינת ישראל – משרד הקליטה והעלייה , פסקה 9 (22.1.2014) (להלן: עניין סבהט )).
11.
כפי שציינתי בעבר, ועדת הרשות וועדת הערר הן גופים מקצועיים המורכבים מהגורמים בעלי המומחיות המתאימה להכרעה בבקשות מן הסוג דנן, ובכלל זה בבקשות הנסבות על אירועים שהתרחשו באתיופיה (ראו: עניין סבהט , בפסקה 10). במקרה דנן, החלטתה של ועדת הערר לדחות את הבקשה להכיר במבקש כאסיר ציון התבססה, בעיקרו של דבר, על שני אדנים: פרשנותו של המונח "הגליה" המופיע בחוק התגמולים ונסיבותיו הקונקרטיות של המבקש.
12.
כפי שכבר צוין לעיל, חוק התגמולים לאסירי ציון קובע כי ה"הגליה" אשר בגינה ניתן להכיר באדם כאסיר ציון היא "הליכה למקום מרוחק מחוץ למקום המגורים הרגיל, בניתוק מהמשפחה, במשטר חיים מיוחד שנכפה על פי צו הגליה אישי האוסר את עזיבת מקום ההגליה". בשים לב ללשון החוק, דומה כי הפרשנות העקרונית שהעניקה ועדת הערר למונח זה נכונה. בהתאם לה, ועדת הערר, וכמוה גם בית המשפט המחוזי, יישמו את יסודותיה של הגדרה זו ביחס לנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, ואינני סבורה שקיימת הצדקה להתערב במסקנתם.
13.
בשולי הדברים אציין, כי ערה אני לכך שהמבקש טוען כי יש לראות במקרה שלו דוגמה ל"החמצת" התכלית החקיקתית בשל הפרקטיקות השונות שנהגו באתיופיה, בהשוואה למדינות אחרות שבהן פעלו מי שהוכרו כאסירי ציון. אוסיף בעניין זה, למעלה מן הצורך, כי לכאורה יש טעם בטענה כי את התנאים השונים להכרה באסירי ציון, ובכללם קיומו של "צו הגליה אישי", ראוי לפרש פרשנות המביאה בחשבון את תנאי הרקע והנסיבות בכל מדינה שבה נרדפו אנשים בשל פעילותם הציונית או זהותם היהודית, על ההקשר ההיסטורי והתרבותי של ההתרחשויות בה. בנסיבות העניין, לא התרשמתי שיש בכל אלה כדי לשנות מן התוצאה שאליה הגיעו הערכאות הקודמות במקרה דנן. כידוע, חוק התגמולים לאסירי ציון, כמו חוקי תגמולים אחרים, מציב קריטריונים לזכאות, ואלה אינם תופסים את מכלול המקרים שבהם אנשים סבלו או נפגעו בשל פעילותם הציונית (אלא מבקשים להתמקד במקרים מסוימים, חמורים יותר בעוצמתם, בחירה שהיא בגדר מדיניות חקיקתית לגיטימית).
14.
אשר על כן, הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיב, איני עושה צו להוצאות.
ניתנה היום, ל' בתשרי התשע"ו (13.10.2015).
ש ו פ ט ת