בר"מ 5607/20 פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הפנים

1.

המבקשת 1 היא אזרחית ישראל ילידת 1949, בעלת היתר להעסיק עובד זר בתחום הסיעוד (להלן: המבקשת ), ונשואה למבקש 2. המבקשת עברה אירוע מוחי לפני מספר שנים ומאז סובלת משיתוק בכל גופה ומרותקת לכיסא גלגלים. המבקשת 3 היא אזרחית מולדובה שנכנסה לישראל בשלהי שנת 2008 באשרת עבודה מסוג ב/1 בתחום הסיעוד (להלן: העובדת ; וביחד: המבקשים ), ולפי רישומי משרד הפנים, הוא המשיב בענייננו (להלן: המשיב ) העסקתה החוקית בישראל הסתיימה ביום 27.6.2016. ביום 4.9.2019 הגישה המבקשת בקשה להארכת האשרה של העובדת וזו נדחתה על הסף באותו היום, בקביעה שהבקשה אינה עומדת בתנאים הקבועים בסעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל או החוק ) הן בעניין משך הזמן שחלף מאז כניסת העובדת לארץ לראשונה, הן בעניין מועד הגשת הבקשה.

2.

המבקשים הגישו ערר על ההחלטה האמורה וביום 7.10.2019 דחה בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל (להלן: בית הדין ) את הערר על הסף וקבע כי הוא אינו מגלה עילה להתערבות על פני הדברים (לפי תקנה 10(1) לתקנות הכניסה לישראל (סדרי הדין והמינהל בבית דין לעררים), התשע"ד-2014). נקבע שאין חולק כי במועד הגשת הבקשה העובדת שהתה בישראל מעל למספר השנים המרבי הקבוע בחוק, העומד על 8 שנים (לפי סעיף 3א(ב1)(1)(ג) לחוק), וכי הבקשה הוגשה למעלה מ-90 ימים ממועד סיום העסקתה החוקית האחרונה. לפיכך נפסק כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיב לדחות את הבקשה על הסף וכי על העובדת לעזוב את הארץ תוך 60 ימים.

3.

ביום 14.7.2020 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' דראל ) ערעור שהגישו המבקשים על פסק הדין של בית הדין. בית המשפט קבע כי הבקשה להארכת הרישיון לא עומדת בתנאי הסף שלפיו האפשרות להאריך רישיונו של עובד זר מטעמים הומניטריים מיוחדים מוגבלת לעובד זר אשר לא עברו יותר מ-8 שנים מאז כניסתו הראשונה לישראל לעבודה בתחום הסיעוד. לפיכך נקבע, אף מבלי להידרש לשאלת עמידתה של המבקשת בתנאי הנוגע למועד הגשת הבקשה, כי הבקשה להארכת הרישיון לא עומדת בתנאי הסף שנקבעו לכך בחוק. בצד האמור, בשים לב למצב החירום הנוהג במדינה ולשהותה הממושכת של העובדת בישראל, קבע בית המשפט כי עליה לעזוב את ישראל עד ליום 31.1.2021.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי שבצדה הגישו המבקשים גם בקשה לצו מניעה זמני, ובה עתרו לאסור על המשיב לנקוט הליכי הרחקה נגד העובדת עד למתן החלטה בהליך. המבקשים טוענים כי מצבה הבריאותי והנפשי של המבקשת קשה וכי הרחקת העובדת עלולה להחמירו. לטענתם, קיים קושי במציאת מטפלת סיעודית שמתאימה לצרכיה הרפואיים של המבקשת, ובינה לבין העובדת – שבעלת ניסיון וידע בטיפול בחולים קשים ומורכבים במיוחד – נוצרו קשרי אמון ותלות. נסיבות אלו, כך נטען, מצדיקות התערבות בהחלטת המשיב חרף הוראות סעיף 3א(ב1) לחוק, וזאת במיוחד נוכח האפשרות להאריך רישיון לעובדים של מטופלים בדרגת נכות של 188%, כמו המבקשת, גם אם שהותם במדינה עלתה על 8 שנים (ובעניין זה נדמה שהמבקשים מכוונים להוראת סעיף 3א(ב1)(1א)(א) לחוק, שחל על פי נוסחו על בקשות להארכת העסקת עובדים זרים בתחום הסיעוד על ידי מטופלים מתחת לגיל פרישה; ראו בנדון עתירה שהוגשה לבית משפט זה, בג"ץ 4343/19 כן לזקן – לקידום זכויות הזקנים בישראל נ' כנסת ישראל , שבה הוצא ביום 7.9.2020 צו על תנאי; להלן: עניין כן לזקן ). עוד נטען כי המשיב רשאי לשקול מתן ארכה להגשת הבקשה במקרה דנן, נוכח הנסיבות המיוחדות שפורטו ובשל השפעות מגפת הקורונה. לטענת המבקשים, ההחלטות הקודמות בעניינם מובילות לתוצאה קשה ביותר עבור המבקשת, ובכך יש כדי להצדיק דיון נוסף בעניינה.

5.

בהחלטה מיום 21.9.2020 הוריתי כי לא יינקטו צעדי אכיפה נגד העובדת עד להחלטה אחרת בהליך דנן, וכן התבקשה תשובת המשיב. בתשובה נטען כי הבקשה אינה מצדיקה רשות ערעור ב"גלגול שלישי" לפי אמות המידה שנקבעו לכך בהלכה הפסוקה וזאת גם אם אין חולק על מצבה הרפואי הקשה של המבקשת. לגופם של דברים נטען כי הבקשה להאריך את רישיונה של העובדת הוגשה באיחור רב, למעלה משלוש שנים לאחר תום העסקתה החוקית האחרונה, באופן שחורג גם מההוראות שנקבעו לעניין זה בסעיף ד.9 לנוהל 5.3.0006 "נוהל הטיפול בבקשות להארכת רישיונות ב/1 בענף הסיעוד מטעמים הומניטריים מיוחדים וחריגים לפי סעיף 3א(ב1) לחוק הכניסה לישראל" (4.2.2020) (להלן: הנוהל ) שעודכן לאחר מתן פסק הדין בבר"ם 6612/19 רשות האוכלוסין וההגירה נ' פלוני (31.12.2019). עוד נטען כי הבקשה להארכת רישיון לא עומדת בתנאי סף נוסף – שעליו התבסס פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים – בעניין משך השהייה הכולל של העובדת בארץ מאז נכנסה לישראל לראשונה לעבודה בתחום הסיעוד, העולה במקרה דנן על 8 שנים. לפיכך נטען כי דחיית בקשת הארכת הרישיון מתחייבת מתנאי הסף שנקבעו בעניין בחוק הכניסה לישראל, ולכן אין להיעתר לטענות המבקשת.

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה, התשובה לה, וצרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים תינתן בצמצום, כאשר מתעוררת שאלה משפטית שחורגת מעניינם הפרטני של הצדדים או כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, כמתחייב מאופי המאטריה שבה עסקינן (בר"ם 4428/20 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (1.7.2020); בר"ם 8248/17 נמט נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 5 (20.12.2017)). המקרה דנן אינו בא בגדר המקרים האמורים, כמפורט להלן. בענייננו, הבקשה להאריך את רישיונה של העובדת נדחתה בשל אי עמידתה בשני תנאי סף הקבועים בחוק הכניסה לישראל: מועד הגשת הבקשה, ומשך הזמן שחלף מאז כניסתה הראשונה של העובדת לישראל. ביחס לתנאי אחרון זה טוענת המבקשת, על פני הדברים, כי יש להקיש מההסדר הקבוע בסעיף 3א(ב1)(1א) לחוק הכניסה לישראל, לעניינה – נוכח המצבים הקשים שבהם הוא חל, הדומים למצבה-שלה. הגם שלא בכך התמקדו טענותיה של המבקשת, נוכח העתירה המתבררת בעניין כן לזקן בשאלת חוקתיות מגבלת הגיל הקבועה באותו סעיף – שמוציאה את תחולתו בעניינה – איני רואה לקבוע מסמרות בטענות אלו. בצד האמור, אני סבור כי עניינה של המבקשת – חרף הקושי האנושי הברור העולה מהכתובים – לא בא בגדרי אמת המידה שעליה עמדתי נוכח תנאי הסף השני שבגינו נדחתה הבקשה. כאמור, הבקשה להארכת רישיונה של העובדת הוגשה למעלה משלוש שנים מתום העסקתה החוקית האחרונה (נתון שעליו לא חולקים המבקשים). עסקינן באיחור ממושך ומשמעותי בהגשת הבקשה, ובנסיבות המקרה סבורני כי נדבך זה בהחלטה נושא ההליך כאן – מבלי שאביע כל עמדה לגבי הנוהל שהזכיר המשיב בטיעוניו בחלק זה, שהוראותיו לא עומדות לבחינה לפניי – אינו מצדיק מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

אשר על כן, הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

בהינתן מגבלות התקופה והקושי המתואר בבקשה במציאת סיוע מתאים למבקשת בנסיבות העניין, אני מאריך את המועד האחרון לעזיבת העובדת את ישראל ליום 30.4.2021.