בר"מ 564/18 פלוני נ. מדינת ישראל - משרד הפנים

זו לראשת דסק מרכז ברשות האוכלוסין וההגירה, אולם הערר הפנימי נדחה ביום 31.5.2016. בהחלטתה של ראשת הדסק נקבע כי אין לראות בשהות רבת שנים בישראל או בהשתלבות הילדים במערכת החינוך הישראלית טעמים הומניטריים מיוחדים המצדיקים את העברת הבקשה לוועדה הבינמשרדית.

6.

המבקשת הגישה ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים. בערר נטען כי נסיבות חייהם הקשות של המבקשים והסכנה הצפויה להם בארצם מצדיקות לכל הפחות את העברת עניינם לדיון בוועדה הבינמשרדית לגוף הדברים. עוד נטען כי יש לבחון את טובת הילדים הקטינים במנותק מהשאלה כיצד המבקשת, אמם, נכנסה לארץ. מנגד טענה המדינה, כי כניסותיה החוזרות של המבקשת לארץ ללא אשרה עולות כדי חוסר ניקיון כפיים, וכי לא הוכח שקיים קושי המונע את חזרתם של המבקשת וילדיה לארצם. ביום 27.11.2016 דחה בית הדין לעררים את הערר בקבעו כי בקשתם של המבקשים אינה עומדת בדרישה לקיומו של "סיכוי מסוים" שהיא תתקבל לגופה ועל כן אין להעבירה לדיון בוועדה הבינמשרדית (בהפניה לעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים (19.3.2015) (להלן: עניין אסברוק )). כמו כן ציין בית הדין לעררים כי אין קושי מיוחד בחזרת המבקשים לגיאורגיה, הגם שאין "ספק באמיתות סיפורה של העוררת [המבקשת – ד' ב' א']".

7.

המבקשים הגישו ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, אולם ערעורם נדחה. בית המשפט המחוזי קבע כי אין עילה להתערבות בהחלטתו של בית הדין לעררים וכי לא נפל פגם באי-העברת עניינם של המבקשים לדיון בפני הוועדה הבינמשרדית, מאחר שהמבקשים אכן לא ביססו "סיכוי מסוים" לקבלת הבקשה. כמו כן, אף בית המשפט המחוזי זקף לחובת המבקשים את העובדה שהמבקשת שבה ונכנסה לארץ שלא כדין פעם אחר פעם.

בקשת רשות הערעור

8.

בקשת רשות הערעור דנן מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, הבקשה מבוססת על הטענה המשפטית שהועלתה בבית הדין לעררים ובבית המשפט המחוזי, ולפיה העיקרון שנקבע בעניין אסברוק מחייב כי עניינם של המבקשים יועבר לבחינה על-ידי הוועדה הבינמשרדית. בהקשר זה הודגשו הנסיבות שאילצו לטענתם את המבקשת להיכנס לארץ שלא כדין וכן את העובדה שהאלימות הננקטת כלפי המבקשת פוגעת בשלומם ורווחתם הנפשית של הקטינים. עוד טוענים המבקשים כי יש לייחס משקל להצטברות הנסיבות המיוחדות בעניינם, לטעמים ההומניטריים שעליהם הצביעו , לכך שמרכז חייהם נמצא בישראל מכל בחינה שהיא (חברתית, תרבותית וכלכלית), וכן לעובדה שהמבקש 3 אף נולד וחי בישראל במשך כל חייו. המבקשים מדגישים כי הקטינים לא חטאו בכניסה שלא כדין לישראל ואף לא הגישו בעבר בקשה לקבלת מקלט, בשונה מאמם.

9.

המבקשים אף טוענים כי יש להקיש לעניינם מנהלים והסדרים אחרים של המדינה, כדוגמת נוהל 5.2.0019 "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (להלן: נוהל אלימות ), המייחס משקל להגנה על נשים מפני אלימות במשפחה, וכן מהחלטת הממשלה 2183 בעניין ילדי זרים "הסדר לשעה למתן מעמד לילדי שוהים שלא כחוק, הוריהם ואחים הנמצאים בישראל" (להלן: החלטת הממשלה 2183 ) המאפשרת מתן מעמד בארץ לאזרחים זרים. לאלה, כך נטען, אין תחולה ישירה בעניינם של המבקשים, אך הם מקרינים על שיקול הדעת שראוי להפעיל בנסיבות המקרה.

10.

בד בבד עם בקשת רשות הערעור המבקשים הגישו בקשה לצו ביניים האוסר על נקיטת הליכי אכיפה כנגדם עד להכרעה בבקשת רשות הערעור. ביום 4.3.2018 ניתן צו ארעי לפיו לא יינקטו כלפי המבקשים הליכי אכיפה עד למתן החלטה אחרת וכן התבקשה תשובת המדינה לבקשת רשות הערעור ולבקשה למתן צו ביניים.

11.

ביום 22.3.2018 הוגשה תשובת המדינה. עמדת המדינה היא שיש לדחות את הבקשה שכן היא לא מעלה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים, וזאת לאחר שעניינם נדון ונדחה על ידי מספר ערכאות. לגוף הדברים טוענת המדינה כי לא נפל פגם בהחלטות המינהליות שהתקבלו, כמו גם בהחלטתו של בית הדין לעררים, מאחר שאין "סיכוי מסוים" לקבלת הבקשה. עוד נטען כי יש לזקוף לחובת המבקשת את כניסתה לישראל ואת שהייתה בה שלא כדין. נוסף על כך, המדינה טוענת כי אין להסיק מנוהל אלימות טעם הומניטרי בעניינם של המבקשים, שכן זה חל רק על בנות זוג של ישראלים ואף קובע תנאים נוספים שאינם מתקיימים בעניינה של המבקשת. המדינה מוסיפה כי אף הרציונל של החלטת הממשלה 2183 אינו רלוונטי לעניינם של המבקשים שכן החלטה זו הייתה הסדר חד פעמי ולא נועדה להפוך לכלל בכל הנוגע לקבלת מעמד בישראל, מה גם שהמבקשים כלל לא עומדים בתנאי ההחלטה.

12.

בכל הנוגע לטובתם של הקטינים טוענת המדינה כי מעמד הילדים תלוי במעמד המבקשת, אמם, שלא נמצאה הצדקה לבחינת עניינה בוועדה הבינמשרדית. בנוסף, נטען כי בתה הבכורה של המבקשת חיה את רוב חייה בגיאורגיה, מדינת אזרחותה, ולכן זיקתה לשם גוברת. הבן הצעיר, כך נטען, אמנם חי את כל חייו בישראל, אך לטענת המדינה זיקתו לאמו ואחותו גוברת על זיקתו לישראל, ואין למבקשים זכות קנויה לחיות כתא משפחתי שלם דווקא בישראל. לבסוף, נטען כי לא צפויים לבנה של המבקשת קשיים ייחודיים בהגירה.

13.

ביום 26.6.2018 התקיים בפנינו דיון בבקשה במעמד הצדדים. בשים לב לנסיבות האישיות המיוחדות של המשפחה הצענו למדינה לחזור ולשקול את עמדתה בכל הנוגע להבאת עניינם של המבקשים בפני הוועדה הבינמשרדית, ללא כל התחייבות באשר לתוצאות החלטתה. בהתאם לכך, ניתנה החלטה שהורתה על הגשת עמדה עדכנית של המדינה בתוך 7 ימים. הצדדים הביעו הסכמתם למתן החלטה או פסק דין על ידינו לאחר קבלת הודעת המדינה.

14.

ביום 4.7.2018 הודיעה המדינה כי היא עומדת על גישתה לפיה דין הבקשה להידחות, מהטעמים שפורטו בתגובתה בכתב ובעל-פה.

דיון והכרעה

15.

לאחר ששקלנו את טענות הצדדים החלטנו לתת רשות ערעור, ובהמשך לכך לדון בבקשה כבערעור ולקבלו. זאת, בשים לב לאמת המידה המאפשרת מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" בהינתן נסיבות מיוחדות, בין היתר במקרה בו קיימת פגיעה בלתי מידתית בזכויות המבקשים (ראו: בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 3 (19.10.2015); בר"ם 5671/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין וההגירה - מינהל אכיפה וזרים , פסקה 29 (24.7.2017)).

16.

המחלוקת במקרה דנן נסבה על דחייתה על הסף של הבקשה למתן מעמד שהגישו המבקשים, להבדיל מהעברתה לדיון לגוף הדברים בוועדה הבינמשרדית. הליכי הטיפול בבקשות למתן מעמד בישראל מוסדרים בנוהל 5.2.0022 של רשות האוכלוסין וההגירה, שעניינו "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (להלן:

הנוהל ). סעיפים ה' ו-ו' לנוהל מפרטים את הכללים הנוגעים לדחייה של בקשה למתן מעמד על הסף מבלי להעבירה לדיון בוועדה הבינמשרדית. פרשנותו של נוהל זה נדונה בעניין אסברוק , שם נקבע כי על מנת שבקשה תועבר לוועדה הבינמשרדית די שהיא תעלה סיכוי מסוים לקבלתה, ובמילים אחרות – די בכך שאין מדובר בבקשה שברור מראש שהדיון בה יהווה בזבוז לא מוצדק של משאבי ציבור (שם, בפסקה 13). יוער כי נוסח הנוהל מעודכן מעת לעת, אך העקרונות החלים על פרשנותו ויישומו נותרו בעינם.

17.

המקרה שבפנינו אינו מקרה "שגרתי", ככל שניתן לדבר על שגרה בעניינים מסוג זה. נסיבותיהם של המבקשים מערבות טענות לאלימות קשה במשפחה, באופן חוזר ונשנה, ואף הגעה של בן הזוג בעקבות המבקשת לישראל והפעלת אלימות נגדה בארץ, שהובילה להוצאת צו איסור כניסה לארץ נגדו. על פני הדברים נוצר מצב מורכב שבו המבקשת מוגנת מפני אלימות זו כל עוד היא שוהה בישראל. בנוסף לכך, קיימות במקרה זה גם השלכות על עניינם של שני המבקשים הקטינים והעובדה שהמבקש 3, שכיום הוא בן כתשע שנים, חי כל חייו בישראל. אין באמור כדי לחוות דעה לגוף הדברים, אולם דומה כי לנוכח הצטברות הנסיבות הייחודיות במקרה זה, מתקיים במובהק המבחן של "סיכוי מסוים" המצדיק את הבאת העניין בפני הוועדה הבינמשרדית, וזאת גם אם כל אחת מהנסיבות כשלעצמה אינה מספקת לכך – ואיננו מכריעים בעניין.

18.

אכן, לא כל עניין צריך להגיע אל שולחנה של הוועדה הבינמשרדית, אולם הצבת מחסום סף שהוא כמעט בלתי עביר פוגעת בתכליותיו של ההסדר ואף נוגדת את ההלכה שהתקבלה בבית משפט זה בעניין אסברוק . לא למותר להזכיר את הדברים הבאים שנאמרו שם:

"על מנת שתהיה משמעות לדיון ב'חריגים הומניטריים' המסננת של דחייה על הסף צריכה להיות קפדנית, אך לא כזו שמעבר דרך חרכיה יהיה נדיר ומתקרב לדרגה של וודאות באשר לקבלת הבקשה עצמה. יש לזכור כי תפקידה של הוועדה הבינמשרדית הוא לאפשר שיקול דעת לסטייה מהנהלים במקרים אנושיים מיוחדים... ולהיזהר ממצב שבו מבחן הסף מבקש לחקות – לכל דבר ועניין – את ההחלטה שתתקבל בוועדה הבינמשרדית בסופו של דבר. 'שומר הסף' של הוועדה צריך להסתפק בתפקיד של שומר סף – ולא להיות מי שממלא בפועל את תפקידה. למעשה, לעתים 'נהפכים הדברים על ראשם', ומעשה שתחילתו בחתירה ליעילות מינהלית סופו בבזבוז משאבים ציבוריים. ראשת הדסק עשויה לדחות בקשה על הסף על מנת למנוע דיון שהיא סבורה שהוא מיותר בוועדה הבינמשרדית, וחלף זאת נערכים דיונים משפטיים ממושכים בבתי המשפט לעניינים מינהליים ובבית משפט זה, עת מתברר כי הדחייה על הסף אינה כה מובנת מאליה והבקשה למתן מעמד אינה חסרת בסיס" (שם, בפסקה 15).

הדברים, כך אנו סבורים, יפים לענייננו. במילים אחרות: ספק באשר לצורך בהעברת העניין להחלטתה של הוועדה הבינמשרדית

צריך לשקול לעבר בחינת העניין על ידה, ולא להפך. כפי שהודגש, הדברים אמורים לעניין שאלת העברת הבקשה לוועדה הבינמשרדית בנסיבותיו של המקרה דנן. הא – ותו לא.

19.

סוף דבר: הערעור מתקבל. עניינם של המבקשים יידון על-ידי הוועדה הבינמשרדית. המדינה תישא בהוצאות המבקשים בסך 4,000 שקלים.