בר"מ 5778/15 פלוני נ. משרד הפנים- רשות האוכלוסין וההגירה

1.

לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 22.7.2015 (עמ"נ 4337-05-15, השופטת נ' בן-אור ), וכן בקשה לעיכוב ביצועו של פסק דין זה. בית המשפט המחוזי דחה ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) (ערר (י-ם) 1349-14, הדיינת ש' בן-שאול ויס ).

רקע והליכים קודמים

2.

בשנת 2006 נישאה המבקשת, אזרחית אוקראינה, לאזרח ישראלי (שיכונה להלן: ס' ) באוקראינה. זמן קצר לאחר הנישואים הגיעה המבקשת לארץ ופתחה ב"הליך מדורג" לקבלת מעמד בישראל על יסוד נישואיה ל-ס'. במסגרת הליך זה הקנה לה

משרד הפנים, הוא המשיב בענייננו, רישיון ישיבה בארץ מסוג א/5 לתקופה של שנה, החל מחודש אפריל 2007 (על-פי נוהל משרד הפנים 5.2.0008 שעניינו "טיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי"). הרישיון האמור הוארך מדי שנה, וכך עד לשנת 2010 עת ניתן לה רישיון הישיבה האחרון במסגרת ההליך המדורג. מספר ימים לאחר פקיעתו של הרישיון, ביום 22.5.2011, הודיע ס' למשרד הפנים כי נישואיו למבקשת הגיעו לקצם.

3.

ביום 17.10.2011, מספר חודשים לאחר מכן, נולד למבקשת בן (להלן: הקטין ). בהמשך לכך, פנתה באת-כוחה של המבקשת באותה עת אל משרד הפנים בבקשה לרשום את הקטין במרשם האוכלוסין ולאפשר את המשך שהייתה של המבקשת בישראל. בבקשה צוין ש-ס' עזב את המבקשת, בעודה בהריון, לטובת אישה אחרת. בראיון שנערך לה טענה המבקשת שהקטין הוא בנו של ס', וכן שהיא מקווה כי ס', שעזב את הבית, ישוב להתגורר עמה.

4.

בשלב זה, ס' זומן למשרד הפנים לצורך תהליך הרישום של הקטין והסדרת מעמדה של המבקשת. בראיון שנערך לו ביום 24.11.2011 טען ס' שהמבקשת והוא אינם מתגוררים יחד כבר החל מחודש דצמבר 2010, וכן שהוא אינו אביו של הקטין ואינו מעוניין לחזור ולחיות עם המבקשת. ואמנם, במהלך חודש יולי 2012, הושלם הליך הגירושין בין המבקשת ו-ס'.

5.

ביום 12.12.2011 פנה בא-כוחה של המבקשת באותה עת למשרד הפנים ועדכן אותו שהקטין אינו בנו של ס', כי אם של אזרח ישראלי אחר (אשר יכונה להלן א' ). המבקשת הסבירה במכתבה כי א' נרתם לעזור לה לאחר ש-ס' עזב אותה, וכי בהמשך לכך נרקמו ביניהם יחסים רומנטיים. המבקשת הוסיפה והסבירה כי הגיעה למסקנה לפיה הקטין אינו בנו של ס' על-סמך התרשמותה ממראהו של הקטין. ואמנם, בהמשך הדברים, נקבע בבית המשפט לענייני משפחה כי הקטין הוא בנו של א', וכך הוא אף נרשם במרשם האוכלוסין.

6.

על רקע ההתפתחויות שעלו ממכתבה של המבקשת, ולנוכח העובדה שהיא ו-ס' אינם מנהלים עוד חיים משותפים, הודיע משרד הפנים למבקשת ביום 25.12.2011 על הפסקתו של ההליך המדורג בעניינה, והיא נדרשה לעזוב את הארץ בתוך חודש.

7.

ביום 24.1.2012 המבקשת הגישה בקשה להסדרת מעמדה בישראל מטעמים הומניטאריים. בקשה זו נדחתה על הסף, ונמסר למבקשת כי לא נמצא מקום להעלות את עניינה בפני הוועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטאריים (להלן: הוועדה ). עם זאת, בהמשך הודיע משרד הפנים למבקשת כי יהיה נכון להביא את עניינה בפני

הוועדה עצמה. ביום 23.2.2014 המליצה הוועדה לדחות את הבקשה מן הטעם שלקטין אין קשר עם אביו, א', ממצא שנקבע על סמך הראיונות שהתקיימו עם המבקשת ועם א'. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: מנכ"ל רשות האוכלוסין ) אימץ את המלצת הוועדה, והחליט שלא להעניק למבקשת מעמד בישראל. מנכ"ל רשות האוכלוסין ציין בהחלטתו כי הוא מביא בחשבון גם את גילו הצעיר של הקטין, את העובדה שלמבקשת אין רכוש או משפחה בישראל, ואת הסתירות שהתגלו בגרסאות שמסרה למשרד הפנים ביחס לזהות אביו של הקטין במסגרת הבקשות השונות שהגישה לקבלת מעמד בישראל.

8.

המבקשת הגישה ערר על החלטה זו לבית הדין לעררים, שדחה אותו ביום 25.3.2015. בית הדין לעררים דחה את הטענות שהעלתה המבקשת ביחס לתשתית העובדתית שעמדה בבסיס החלטתו של מנכ"ל רשות האוכלוסין (כמו למשל, ביחס לקביעה ש-א' אינו מעוניין שהקטין יישאר בישראל). בית הדין לעררים קבע כי לא נפלו ליקויים בתשתית העובדתית שעל בסיסה התקבלה ההחלטה, וכי המבקשת היא שהציגה גרסאות סותרות בפני משרד הפנים ובכך לא פעלה בניקיון כפיים. כמו כן, נקבע שלא מתקיימים טעמים הומניטריים המצדיקים לתת לה מעמד בישראל.

9.

המבקשת הגישה ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, וזה נדחה ביום 22.7.2015. בית המשפט המחוזי קיבל את כל קביעותיו של בית הדין לעררים. במסגרת כך, נקבע כי השיקול שעניינו "טובת הקטין" לא מצדיק, בנסיבות העניין, מתן מעמד למבקשת בישראל. בית המשפט המחוזי הצביע על כך שטובת הקטין נבחנת בהקשר זה בשים לב לטיב הקשר בינו לבין ההורה הישראלי. על כן, ובהתחשב בכך שבין הקטין לבין א' אין קשר של ממש, קבע בית המשפט המחוזי כי אין בעובדת אזרחותו הישראלית של הקטין כדי להקנות למבקשת מעמד בישראל. כמו כן, בית המשפט המחוזי הצביע על כך שלנוכח גילו הצעיר של הקטין (3.5 שנים) הוא טרם הספיק להתערות בחברה הישראלית. בשולי הדברים, בית המשפט המחוזי דחה טענה נוספת של המבקשת לפיה א' נהג בה ב"אלימות קשה". בית המשפט המחוזי ציין כי המבקשת לא הציגה ראיות לכך, וכי היא לא העלתה טענה זו בפני הגופים שדנו בבקשותיה בעבר. בית המשפט המחוזי קבע אפוא כי על המבקשת לעזוב את ישראל עד ליום 1.9.2015.

הבקשה לרשות ערעור

10.

בבקשה שלפני טוענת המבקשת שבית המשפט המחוזי שגה בדחותו את טענתה לפיה א' נהג כלפיה באלימות, וכי דבר זה הוא שהוביל לניתוק הקשר ביניהם. באשר לטובת הקטין, המבקשת טוענת כי אין לנתק אותו מסביבתו, בשים לב לכך שהוא עבר ברית מילה, דובר עברית ורכש חברים בישראל. כמו כן, היא טוענת שהקטין זקוק לדמות אבהית וכי טובתו מחייבת שיגדל בחיקם של שני הוריו. המבקשת מוסיפה וטוענת כי המסרים שהעביר א' למשרד הפנים נובעים מרצונו להתחמק מתשלום המזונות לקטין שבהם חויב בהליך נפרד שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה. לבסוף, המבקשת גורסת כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו שהיא חסרת תום לב בשל כך שמסרה גרסאות סותרות. לטענתה, חוסר העקביות בדבריה לא נבע מכוונה להטעות, אלא מאי-ידיעת העובדות לאשורן.

11.

בד בבד עם הבקשה למתן רשות ערעור, המבקשת הגישה גם בקשה למתן צו שיעכב את המועד שבו עליה לעזוב את ישראל עד להחלטה בבקשה.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתגובתו של משרד הפנים.

13.

טענותיה של המבקשת נדונו ונדחו כבר על-ידי שתי ערכאות, ובכלל זה על-ידי בית הדין לעררים המתאפיין במקצועיות ובמומחיות בתחומי עיסוקו (ראו: סעיף 13כג(ג) לחוק הכניסה לישראל, לפיו "כשיר להתמנות לבית הדין לעררים שופט בדימוס או מי שכשיר להתמנות לשופט בית משפט שלום, הבקיא בדיני הכניסה לישראל והיציאה ממנה ובדיני האזרחות", וכן סעיף 13כז לחוק זה, לפי ו

בית הדין ידון בערר בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית משפט לעניינים מינהליים, בעתירה מינהלית ). הבקשה דנן מהווה אפוא "גלגול שלישי" של הפרשה, ומכאן שחלה עליה אמת מידה מצמצמת, בשים לב לאופיו של בית הדין לעררים ולמידת מומחיותו, כמתואר לעיל, וכן למספר ה"גלגולים" שעבר ההליך (ראו: בר"ם 2237/11 הוועדה המקומית לתכנון ובניה "שורקות" נ' גרמנוב , פסקאות 14-13 (23.9.2012); חמי בן-נון, טל חבקין הערעור האזרחי 600 (מהדורה שלישית, 2012).

14.

יישום אמות המידה האמורות על ענייננו מעלה שאין הצדקה להיעתר לבקשה. טענותיה של המבקשת אינן מעוררות שאלה עקרונית. אף לא מתעורר חשש שמא נגרם לה עיוות דין, מעבר לכך שתוצאתו של פסק הדין אינה נוחה, מטבע הדברים, מנקודת מבטה. הן החלטתו של בית הדין לעררים והן פסק דינו של בית המשפט המחוזי הם מנומקים ומפורטים, ומתייחסים בהרחבה למכלול טענותיה של המבקשת. גם במסגרת הבקשה דנן המבקשת לא הציגה טעמים שמצדיקים התערבות בהחלטתו של מנכ"ל רשות האוכלוסין. המסקנה שלפיה לא מתקיימות נסיבות אשר מצדיקות מתן מעמד למבקשת מטעמים הומניטאריים נטועה בעובדות ובדין ולא מצאתי מקום להתערב בה.

15.

בשולי הדברים, אוסיף כי אף אני התרשמתי שהגרסאות שמסרה המבקשת למשרד הפנים אינן יכולות לדור לכאורה בכפיפה אחת. המבקשת העלתה טענות שונות במרוצת ההליכים, ולא כולן עולות בקנה אחד זו עם זו. הדברים אמורים בעיקר בנוגע ליחסיה עם ס' ועם א', ובכלל זה לזהות אביו של הקטין. מכל מקום, המבקשת לא הציגה תשתית עובדתית בהירה שעל בסיסה ניתן לבחון את טענותיה, ובנסיבות אלה דינן להידחות.

16.

אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא מתייתרת ההכרעה בבקשה למתן צו לעיכוב פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בשים לב לנסיבות העניין, ומשלא התבקשה תשובה, אינני עושה צו להוצאות.