בר"מ 58/17 ינס מוזס מירנדה נ. רשות האוכלוסין וההגירה - משרד הפנים

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 28.12.2016 (עמ"ן 51363-11-16, השופט א' בכר ).

בית המשפט המחוזי דחה בקשה לעיון חוזר בהחלטה קודמת מיום 30.11.2016 (סגן הנשיא ק' ורדי ), אשר בה נדחתה בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקתו של המבקש מהארץ.

2.המבקש הוא אזרח הודו שנכנס לישראל בחודש יוני 2014. עם כניסתו קיבל המבקש אשרה מסוג ב/1 לעבודה בתחום הסיעוד, אשר פגה ביום 1.5.2015. למרות זאת, המבקש לא עזב את ישראל. ביום 12.9.2016 נעצר המבקש, ולאחר שנערך לו שימוע בפני הממונה על ביקורת הגבולות הוצאו כנגדו צו הרחקה מישראל וצו משמורת. החל ממועד זה נמצא המבקש במשמורת במתקן "גבעון".

3.לאחר השמתו של המבקש במשמורת התקיימו בעניינו מספר הליכים, שאינני נדרשת לפרטם לצורך הדיון בבקשה שבפני. בתמצית יצוין כי למבקש נערכו שני ראיונות, וכי לשיטת המשיבה הוא נמנע מלשתף פעולה עם הרחקתו. כמו כן, התקיימו בעניינו מספר דיונים בבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין.

4.ביום 13.11.2016 הגיש המבקש ערר על צו ההרחקה שהוצא בעניינו לבית הדין לעררים בתל אביב-יפו הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ).

5.ביום 17.11.2016 דחה בית הדין לעררים (הדיינת ב' תם ) את הערר. בית הדין לעררים ציין כי דין הערר להידחות כבר על הסף בהתחשב בכך שהמבקש עשה דין לעצמו בהמשך שהותו בישראל ואף סירב לשתף פעולה עם הליכי הרחקתו. לגופו של עניין, בית הדין לעררים הוסיף וקבע כי אין מקום להתערב בהחלטה להרחיק את המבקש מישראל, בשים לב לתקופה הארוכה שבה הוא שהה בישראל שלא כדין מבלי להסדיר את העסקתו ואת מעמדו בארץ.

6.ביום 22.11.2016 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית הדין לעררים, ובצדו בקשה לסעד זמני שיורה על אי-הרחקתו מישראל עד להכרעה בערעור. בו ביום נתן בית המשפט המחוזי צו ארעי שהורה כי המבקש לא יורחק מישראל עד למתן החלטה אחרת.

7.ביום 30.11.2016 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן סעד זמני והורה על ביטולו של הצו הארעי שנתן. בית המשפט המחוזי קבע כי בשים לב להחלטתו המנומקת של בית הדין לעררים סיכויי הערעור של המבקש אינם גבוהים. באשר למאזן הנוחות, בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי זה נוטה לטובת המשיבה בהתחשב בכך שהמבקש יהיה זכאי להמשיך ולנהל את הליכי הערעור, כמו גם לפעול להסדרת מעמדו בישראל, גם מחוץ לישראל, וכן לשוב אליה אם בסופו של דבר יוסדר מעמדו.

8.ביום 6.12.2016 המבקש הגיש בקשה לעיון חוזר בהחלטה על דחיית הבקשה לסעד זמני. המבקש ציין כי דיון בערעורו נקבע ליום 26.1.2017 וביקש כי הרחקתו מישראל תעוכב לפחות עד למועד זה.

9.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיון חוזר, בקבעו כי לא חל שינוי מהותי בנסיבות ולא התגלו עובדות חדשות אשר יש בהן כדי להצדיק עיון מחודש בהחלטה מיום 30.11.2016. בית המשפט המחוזי ציין כי הוא ער לקושי שעשוי להיות כרוך בניהול ההליך על-ידי המבקש אם יורחק מישראל, אך הוסיף כי למבקש אין זכות קנויה לנהלו בעת שהוא שוהה במדינה.

10.הבקשה דנן נסבה על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבקשה לעיון חוזר. המבקש חוזר על טענותיו בבקשות הקודמות. בנוסף, הוא טוען כי אם יורחק מישראל טרם הכרעה בערעורו הרי שעקב מצבו הכלכלי לא יתאפשר לו לשוב לישראל אפילו יזכה בערעור שהגיש. כן נטען כי המבקש אף עשוי להיתקל בקשיים מעשיים לאתר מעסיק מתאים בהתחשב בהליכים שיצטרך לנהל בעודו שוהה מחוץ לישראל. נוכח האמור, המבקש טוען כי יש לעכב את הליכי הרחקתו של המבקש למצער עד יום הדיון בבית המשפט המחוזי.

11.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי למסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבה. טענותיו של המבקש נבחנו פעמיים על ידי בית המשפט המחוזי אשר קבע כי הרחקתו של המבקש מישראל לא תגרום לו לנזק בלתי הפיך מעבר למגבלות הכרוכות בעצם ההרחקה. איני סבורה שיש מקום להתערב בקביעה זו, אשר עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט זה באשר לנזק הכרוך בדחיית בקשה למתן סעד זמני של מניעת הרחקה מישראל (ראו למשל: בר"ם 5396/15 ירדן נ' משרד הפנים , פסקה 5 (20.9.2015); בר"ם 4329/16 ריבלין נ' שר הפנים – משרד הפנים (30.5.2016)). אכן, התוצאה המתקבלת אינה פשוטה מבחינתו של המבקש. אולם, הקשיים שעליהם הוא הצביע אינם מצדיקים התערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי ואף אינם מייחדים את המבקש בהשוואה לשוהים בלתי חוקיים אחרים במצבו (ראו למשל: בר"ם 7021/15 פרושולם נ' רשות ההגירה

(20.10.2015); בר"ם 7296/16 פלונית נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 11 (29.10.2015); והשוו: עע"ם 855/15 בלאי נ' משרד הפנים , פסקה 13 (3.3.2015)).

12.אשר על כן: הבקשה נדחית. בנסיבות העניין ומשלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.