בר"מ 5904-22 בר"מ 5904-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 7.8.2022, בעת"מ 4406-05-21 ועמ"נ 4595-05-21 (השופטת א' וינשטיין), שבגדרו נדחו עתירה וערעור מנהלי שהגישה המבקשת, חברת א.נ.ו. משרדי עכו בע"מ (להלן: החברה), על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה בעכו, מיום 18.4.2021. הבקשה דנן הוגשה נגד דחיית הערעור המינהלי. במקביל, הוגש גם ערעור נגד דחיית העתירה המינהלית (עע"ם 5910/22) (להלן: הערעור המקביל).

2.ככל שניתן להבין מהבקשה ומהנספחים שצורפו לה, מחזיקה החברה ב-12 חניות, בבניין ברחוב בן עמי 65 בעכו, שאותן היא משכירה למשתמשים ספציפיים שונים, ביניהם דיירי הבניין ומשרדי המשיבות 3 ו-4. ביום 18.3.2018, שלחה העירייה לחברה שומת ארנונה, וחיוב בתשלום עבור שטחי החניה לשנת 2017. ביום 29.3.2018, הגישה החברה ערר על חיוב הארנונה שקיבלה, בגדרו השיגה, בין היתר, על חיובה הרטרואקטיבי בארנונה לשנת 2017, ועל תעריף הארנונה שבו חויבה, נוכח סיווג הנכס תחת קטגוריית 'עסקים'. ביום 18.4.2021, נדחו עיקר טענותיה של החברה על-ידי ועדת הערר.

3.ביום 3.5.2021, הגישה החברה, יחד עם המשיבה 3 – חברת אלי א. עבוד בע"מ – המחזיקה ב-50% ממניות החברה, והמשיבה 4 – חברת אלי ע. עבוד וליד סייד חב', המחזיקה ב-35% ממניות החברה, ערעור מינהלי לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, על החלטת ועדת הערר. בד בבד, הוגשה גם עתירה באותו עניין, והדיון בהם אוחד. בערעור נטען, בין היתר, כי יש לסווג את שטח החניות, בכל הנוגע לשומת הארנונה – כ'חניון'; כי החברה חויבה לשלם ארנונה גם עבור השטחים המשותפים שבמרתף הבניין, בסכום כסף בשיעור גבוה בהרבה מחלקה היחסי בשטח, וכי לא היה מקום לחייב את החברה בתשלום ארנונה רטרואקטיבי, לשנת 2017.

4.ביום 7.8.2022, נדחה הערעור. נקבע, כי לא נפלה כל שגיאה בהחלטת ועדת הערר לסווג את החניות תחת סיווג 'עסקים', שכן "ניתן לראות בשטחי החנייה כחלק מפעילותה העסקית הרגילה של [החברה] – הם המוצר אותו היא משכירה – ועל כן, בוודאי שראוי לסווגם בסיווג עסקים"; לחלופין, "החניות נועדו לשרת את בעלי המשרדים ולקוחותיהם, ואין להן קיום עצמאי משל עצמן", ומשכך, "סיווג[ן] ייעשה בהתאם לסיווג השטח העיקרי אותו הן משרתות – כמשרדים או מסחר". עוד נקבע, בהתייחס לחיוב החברה בארנונה, בגין החזקתה בשטחים המשותפים, כי צדקה ועדת הערר בהחלטתה, שכן השטחים המשותפים משמשים בעיקר כשטחי מעבר "הנלווים לשטח החניות". כמו כן נקבע, באשר לחיוב החברה בארנונה לשנת 2017, כי משלא חלף זמן רב בין מועד יצירת החיוב, ועד למועד שבו נשלחה הודעה על החיוב, ובהתחשב בכך שהמשיבות 3 ו-4, המחזיקות ב-85% מהחברה, הן שחויבו תחילה בחיוב זה, ודרשו את העברתו לחברה – אין מקום לקבל את טענת החברה ביחס לחיובה הרטרואקטיבי (להרחבה על הרקע העובדתי, ועל ההליך בבית המשפט המחוזי, ראו את פסק הדין מהיום בערעור המקביל).

מכאן הבקשה שלפנַי.

5.לטענת החברה, הבקשה מעלה "סוגיות משפטיות רחבות אשר יש בה[ן] כדי להשליך על תיקים רבים", וממילא קמה הצדקה ליתן במקרה זה רשות ערעור. עניינן של שאלות אלה, בפרשנות צו הארנונה של עיריית עכו לשנת 2018 (להלן: צו הארנונה). החברה טוענת, בין היתר, כי פרשנותה של ועדת הערר לסעיף 5ב(10) לצו הארנונה, שלפיה שטח חניה מקורה בתוך מבנה, אינו נכלל בהגדרת 'חניון' – פרשנות שאותה אימץ גם בית המשפט המחוזי – שגויה, וסותרת את ההגדרה המופיעה בסעיף 1 לתקנות ההסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: תקנות ההסדרים), שלפיה חניון יכול שיהיה "בין מקורה ובין שאינו מקורה". בנוסף טוענת החברה, כי פרשנות זו יוצרת "תת-סיווג" חדש, המאפשר לעירייה לגבות ארנונה עבור שטחי חניה, בתעריף החורג מן התעריף המקסימלי שנקבע בתקנות ההסדרים, לגבי שטח המסווג כ'חניון'. לטענת החברה, את צו הארנונה לא ניתן לפרש באופן הסותר את תקנות ההסדרים, ועל כן, יש לסווג את החניות כ'חניון'.

6.לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, וזאת ללא צורך בתשובה מאת העירייה. ככלל, אמות המידה להתערבות בפסק דין של בית משפט לעניינים מינהליים, אשר ניתן במסגרת ערעור על החלטה של ועדת ערר בענייני ארנונה, הן מצומצמות ביותר. זאת, בהתחשב במומחיותן של ועדות הערר (ראו למשל: בר"ם 2530/17 ירון ישעיהו בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית פתח תקוה, פסקה 8 (9.4.2017)). גישה מצמצמת זו, נכונה ביתר שאת, מקום שבו עסקינן בבקשות שעניינן בסיווג נכסים לצרכי ארנונה, שכן "עניינים אלה דורשים, ככלל, בירור נסיבתי ויישומי באופיו" (בר"ם 4012/18 מנהל הארנונה בפתח תקווה נ' המכללה למנהל, פסקה 7 (25.6.2018)). בקשת רשות לערער לגבי סיווג ארנונה לא תינתן אפוא, אלא אם נמצא כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים, ומשאלת סיווגו הקונקרטי של הנכס מושא ההליך (שם). בענייננו-אנו, לא מצאתי כי בקשת הרשות לערער מגלה שאלה כאמור; חרף ניסיונה של החברה לשוות לדברים נופך עקרוני, טענותיה נטועות עמוק בנסיבות המקרה הקונקרטי.

7.למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם לגופם של דברים, אין מקום לקבל את טענות החברה. סעיף 1 לתקנות ההסדרים, מגדיר חניון כך:

"'חניון' – בין מקורה ובין שאינו מקורה, שהחנייה בו נעשית תמורת תשלום".

בפסיקת בית משפט זה נקבע, כי חניון המזכה את המחזיק בו בתעריף ארנונה מופחת, הוא "נכס מקרקעין שייעודו, על דרך העיקרון, לשמש את הציבור לחניה זמנית ומתחלפת" (רע"א 10643/02 חבס ח.צ. פיתוח 1993 בע"מ נ' עיריית הרצליה, פסקה 2 לחוות דעתו של המשנה לנשיא מ' חשין (14.5.2006); ההדגשה הוּספה – נ' ס') (להלן: עניין חבס). זאת, בהתאם לתכלית העומדת ביסוד מתן ההנחה לנכסים בסיווג 'חניון' – הקלה על מצוקת החניה, באמצעות עידוד הקמת חניונים (שם). אמנם, קביעה זו נותרה במחלוקת בעניין חבס, אך אושררה מאוחר יותר, במסגרת בר"ם 5299/05 עיריית רמת גן נ' חן (2.11.2006). באותו עניין נקבע, לגבי מקומות חניה שנרכשו על-ידי המשיבה כדי לשמש את עובדיה, כי מקומות החניה אינם מהווים "חניון של ארנונה", שכן "אופן השימוש בהם איננו עונה על מטרת חקיקתו של הסיווג המיוחד לחניונים – להקל על מצוקת החניה". כך, "לטענת המשיבה, משטחי החניה משמשים את עובדיה בלבד וכשאינם משתמשים בהם עומדים הם בשיממונם. משטחי החניה של המשיבה אינם תורמים אפוא לפתרון מצוקת החניה בעיר, ומכל מקום, לא באופן אליו כיוונה החקיקה בקבעה סיווג מיוחד לחניונים בתעריף מוזל במיוחד. לפיכך, אין מקום לסווגם כ'חניונים'. אפשר אפוא שחניה תהיה 'בתשלום' ועדיין לא תיחשב כחניון הזכאי לתעריף המוזל של ארנונה, משום שאופן השימוש בה – והוא העיקר – איננו מצדיק זאת" (שם, פסקה 9).

8.כאמור, ככל שניתן להבין מהחומרים שצורפו לבקשה, חלק מהחניות שבהן מחזיקה החברה מושכר דרך קבע לדיירי הבניין, וחלקן האחר משמש את משרדי המשיבות 3 ו-4. כך או כך, מקומות החניה מוקצים למשתמשים ספציפיים, ולא ניתן לומר כי מדובר בחניון המשמש את הציבור הרחב "לחניה זמנית ומתחלפת". יתרה מזאת, כפי שקבע גם בית המשפט המחוזי, אין בדרך שימוש זו במקומות החניה, כדי להקל על מצוקת החניה. משכך, אין לראות את החניות, ככאלה שעונות על הגדרת 'חניון', וממילא החברה אינה זכאית לשלם עבורן תעריף ארנונה מופחת. יפים לעניין זה, דברי המשנה לנשיא חשין בעניין חבס: "מבחינת תכלית הדין לא ידעתי מה בין חנה לבין פנינה. כל קטן ידע ויבחין כי 100 מקומות חניה שבענייננו שווים 100 מקומות חניה, אחד לא יותר, בעוד אשר 100 מקומות חניה בחניון-של-ארנונה שווים מאות מקומות חניה. ולא הרי זה כהרי זה" (שם, פסקה 3). משלא מצאתי כי מקומות החניה מושא המחלוקת עונים על הגדרת 'חניון' שבתקנות ההסדרים, ממילא מתייתר הצורך לדון ביתר הטענות שהעלתה החברה. אין מקום אפוא להעתר לבקשת הרשות לערער.

9.אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.

משלא נתבקשה תגובה, לא אעשה צו להוצאות.