בר"מ 5967/16 בר"מ 5967/16

בקשת רשות לערער על פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) שדחה את ערעור המבקשת על החלטת ועדת ערר לפי חוק הפיקוח על בתי ספר, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק הפיקוח ) שבגדרה נדחה ערר המבקשת על החלטת משרד החינוך, הוא המשיב לפניי, שלא ליתן למבקשת רישיון להפעלת שני גני ילדים בשנת הלימודים תשע"ו בישוב כאבול (להלן: שני הגנים ).

1.

ברקע לענייננו פעילות עמותת אל-זירה (להלן: העמותה ) שהוקמה בשנת 2004 – בין היתר על ידי עווד פאעור (להלן: פאעור ) ששימש יושב ראש העמותה כמה חודשים בתחילת פעילותה – והפעילה את שני הגנים מכוח רישיון לפי חוק הפיקוח שניתן לה על ידי המשיב. בקשת העמותה לחידוש רישיון לשנת הלימודים תשע"ה נדחתה לאחר שבביקורת שכר שנערכה לעמותה בשנת 2013 התגלה כי היא לא שילמה את שכר עובדיה כדין. ערר על החלטה זו שהגישה העמותה נדחה ביום 24.6.2015 על ידי ועדת ערר לפי חוק הפיקוח; ערעור מנהלי על החלטת ועדת הערר נדחה ביום 23.12.2015; ובקשת רשות לערער על פסק הדין תלויה ועומדת בבית משפט זה (בר"ם 5965/16. יוער כי בקשה זו הוגשה חלף ערעור מינהלי בזכות שנמחק (עע"ם 539/16 עמותת אלזירה נ' מדינת ישראל – משרד החינוך (19.7.2016))).

2.

המבקשת לפניי הוקמה ביום 3.3.2015 כשבעל המניות היחיד בה – המשמש כמנכ"ל ומורשה חתימה – הוא פאעור. ביום 29.3.2015 הגישה המבקשת שתי בקשות לרישיון עבור שני הגנים באמצעות שם המשתמש והסיסמה של העמותה במערכת הממוחשבת של המשיב. בשל כך, התייחס המשיב לבקשות שהוגשו כבקשות שהוגשו על ידי העמותה ואלו נדחו על הסף ביום 17.5.2015. ביום 20.8.2015 קיבלה ועדת ערר לפי חוק הפיקוח את ערר המבקשת על החלטה זו בקבעה כי טעויות המבקשת לא הצדיקו את דחיית הבקשות לרישיון על הסף, והורתה על בחינת הבקשות לגופן. ביום 3.11.2015, לאחר שניתנו אישורי בטיחות ותברואה לשני הגנים, החליט המשיב לדחות את הבקשות. זאת, בין היתר, מהטעם שקיימת "אינדיקציה לכך שתכלית של העברת הפעילות מהעמותה לחברה [המבקשת – ע' פ'] הינה כדי שלא לשלם את החובות לעובדי העמותה, כאשר למעשה הגורמים המכוונים את פעילות שני התאגידים הם אותם גורמים". המבקשת עררה על החלטה זו. ביום 26.1.2016 דחתה ועדת ערר לפי חוק הפיקוח את הערר. נקבע כי בידי המשיב היו ראיות מינהליות מספיקות לביסוס החשד כי הקמת המבקשת ופעילותה נועדו להתחמק מתשלום חובות העמותה; וכי אין די באסמכתאות שהציגה המבקשת לפירעון חלקי של חובות העמותה שעה שהעמותה הייתה צריכה להשלים את הליך השבת הכספים טרם שנת הלימודים תשע"ו. עוד נקבע כי המבקשת "תוכל לשוב ולהגיש בקשות לרישיון לשנה"ל תשע"ז ובמידה וכל הכספים אותה חייבת עמותת אלזירה לעובדיה ישולמו, עילה זו לא תעמוד נגדה בבקשותיה העתידיות לרישיון". המבקשת ערערה על החלטה זו לבית המשפט לעניינים מינהליים.

3.

ביום 5.7.2016 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ד' מינץ ) את ערעור המבקשת. נקבע כי נקודת המוצא לדיון היא כי העמותה טרם הסדירה את חובותיה לעובדיה. בית המשפט עמד על כך שהחלטת ועדת הערר נסמכה על מסמכים שונים שמהם עולה כי קיים קשר בין המבקשת לבין העמותה, לרבות מסמך מטעם העמותה משנת 2012 שבו צוין פאעור כמנכ"ל העמותה; אישור על תלונה מטעם העמותה במשטרה משנת 2015 שבו צוין כי מגיש התלונה הוא פאעור; וחוזי שכירות המלמדים כי שני הגנים שוכנים בבניינים השייכים לבניו של פאעור. על כן, נקבע כי המשיב הצביע על קיומן של ראיות מינהליות מספיקות "לקשר הקיים בין הגורמים שעמדו מאחורי העמותה לבין אלה שעומדים כיום מאחורי [המבקשת]" וכי "לא ניתן לקבוע כי לא בוצע האיזון המתבקש והראוי בנסיבות העניין".

4.

מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשת היא משלמת את שכר עובדיה כדין ואין קשר בין פעילותה לבין פעילות העמותה. לשיטתה, נגרם לה עיוות דין בכך שבוצעה "הרמת מסך" בינה לבין העמותה. זאת, על סמך ראיות שאינן מספיקות. עוד נטען כי החלטת המשיב היא בלתי סבירה ובלתי מידתית.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. כידוע, על בקשת רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטת ועדת ערר לפי חוק הפיקוח תחול אמת מידה מצמצמת, שבגדרה תינתן רשות רק אם מתעוררת שאלה בעלת חשיבות עקרונית החורגת מעניינם הצר של הצדדים (בר"ם 2084/16 משיח גן ישראל בע"מ נ' מנכ"ל משרד החינוך , פסקה 6 (3.4.2016); ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (1982)). הבקשה שלפניי אינה באה בגדר אמת מידה זו. טענות המבקשת מכוונות עצמן לסבירות ולמידתיות החלטת המשיב; ולראיות המינהליות שעמדו לנגד עיניו בעת קבלת ההחלטה. טענות אלו "ערעוריות" באופיין והן מופנות כל כולן לנסיבות המקרה הפרטני, ואין בהחלטה נושא הבקשה היבט נוסף המצדיק ליתן רשות לערער על פי אמת המידה האמורה.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.