בר"מ 6115/18 Liubov Bilokon נ. שר הפנים

1.

המבקשת – אזרחית אוקראינה ילידת שנת 1960 – נכנסה לישראל בשנת 1998 באשרת תייר מסוג ב/2. לאחר תום תקופת האשרה המשיכה המבקשת לשהות בישראל, וביום 9.9.2004 אף נעצרה בשל שהייה בישראל שלא כדין ושוחררה בערבות. סמוך לאחר מכן, ביום 10.9.2004 נישאה המבקשת בסרביה לאזרח ישראלי, בטקס שהתקיים בהיעדרה. ביום 12.10.2004 הגישו בני הזוג בקשה להסדיר את מעמד המבקשת בישראל מכוח נישואיהם בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0008 "נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" (להלן: ההליך המדורג ) . תחילה הוענקה למבקשת אשרת שהייה מסוג ב/1 למשך 6 חודשים, וביום 20.4.2006 ניתן לה רישיון לישיבת ארעי מסוג א/5 אשר הוארך מעת לעת עד ליום 4.5.2010. ביני לביני, ביום 8.2.2007 הורשע בן זוגה של המבקשת בתקיפתה ונגזר עליו עונש של 5 חודשי מאסר בפועל ו-10 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים (להלן: ההליך הפלילי ) . למרבה הצער, ביום 27.3.2010 נפטר בן זוגה של המבקשת (להלן: המנוח ). עקב כך נערך לה ביום 28.6.2010 ראיון אצל המשיב 2 על מנת לבחון אם להעניק לה מעמד חרף מותו של המנוח, ובהמשך לכך הועבר עניינה לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטאריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ), בהתאם לנוהל רשות האוכלוסין וההגירה 5.2.0017 "נוהל הטיפול בהפסקת הליך מדורג לבן זוג זר של ישראלי" . ביום 26.6.2011 המליצה הוועדה הבינמשרדית שלא להעניק למבקשת מעמד בישראל, משנקבע כי מירב זיקותיה קושרות אותה לארץ מוצאה; וכי עניינה אינו מגלה טעם הומניטארי מיוחד. צוין כי המשיב למד על גזר הדין בהליך הפלילי רק בשנת 2009, וכי המבקשת לא נשאלה על כך בראיון שנערך לה ולא מסרה מידע על כך מיוזמתה. מנכ"ל רשות האוכלוסין וההגירה החליט לאמץ את המלצת הוועדה הבינמשרדית (להלן: החלטת המנכ"ל ). על החלטה זו הגישה המבקשת עתירה מינהלית שנמחקה ביום 15.1.2012 לבקשת הצדדים, לאחר שהוסכם כי המבקשת תהיה רשאית להגיש השגה לוועדת ההשגות לזרים, שפעלה בזמנו במסגרת המשיב 1, תוך 15 ימים (להלן: העתירה הראשונה ).

2.

ביום 29.4.2015 הגישה המבקשת בקשה להסדרת מעמד מטעמים הומניטריים, שנדחתה על הסף על ידי ראש דסק מרכז אצל המשיב 2 ביום 2.6.2015 (להלן: החלטת ראש דסק מרכז ). בהחלטה נקבע כי לא הועלו טעמים הומניטאריים או שינוי נסיבות מיוחד המצדיק להעביר את עניינה של המבקשת לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית פעם נוספת. בנוסף צוין כי שהותה הארוכה של המבקשת בישראל אינה מהווה, כשלעצמה, טעם הומניטארי המצדיק ליתן לה מעמד בישראל. בנתון לאמור נקבע כי על המבקשת לצאת את הארץ תוך 14 ימים.

3.

ביום 14.5.2017 דחה בית הדין לעררים בירושלים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (כב' הדיינת ש' בן שאול ויס ; להלן : בית הדין ) ערר שהגישה המבקשת על ההחלטה האמורה. בית הדין דחה את טענת המבקשת שלפיה ההליך המדורג לא הושלם בעניינה עוד בחיי המנוח אך בשל השתהות המשיבים בפתיחתו, בציינו כי טענה זו לא הועלתה בעתירה הראשונה; וכי ממילא היו המשיבים רשאים להאריך את ההליך המדורג בנתון להרשעת המנוח בהליך הפלילי. כמו כן צוין כי המבקשת לא הגישה השגה על החלטת המנכ"ל בהתאם לאפשרות שניתנה לה בפסק הדין בעתירה הראשונה. לגופם של דברים נקבע כי החלטת המנכ"ל אינה חורגת ממתחם הסבירות, שכן לא מתקיימות בעניינה של המבקשת "זיקות עודפות" לישראל, למרות שסעדה את המנוח בימיו האחרונים ואף מימנה את הטיפולים בו. צוין כי המבקשת חיה את מרבית חייה מחוץ לישראל; כי לה ולמנוח לא היו ילדים משותפים; כי בתה של המבקשת מתגוררת באוקראינה; כי המבקשת לא הוכיחה את קיומם של קשרים חברתיים משמעותיים בישראל; וכי לא פיתחה קריירה ייחודית בארץ. אשר להחלטת ראש דסק מרכז קבע בית הדין כי המבקשת לא הקימה "סיכוי מסוים" לקיומם של טעמים הומניטאריים מיוחדים המצדיקים את קבלת בקשתה להסדרת מעמד, לבד מ שהייה רבת שנים בישראל, חלקה בניגוד לדין – שאינה מהווה כשלעצמה טעם הומניטארי כאמור.

4.

המבקשת ערערה על פסק הדין, וביום 23.7.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רובין ) את הערעור. בפסק הדין נקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המנכ"ל שלא להעניק מעמד למבקשת, בנתון לעוצמת זיקתה לישראל ובהיעדר טעם הומניטארי אחר; וכי מכל מקום המבקשת מנועה מלתקוף את ההחלטה האמורה בהליך דנא לאחר שלא השיגה עליה בהתאם לאפשרות שניתנה לה בפסק הדין בעתירה הראשונה. עוד נקבע כי בדין לא הועברה בקשתה של המבקשת להסדרת מעמד לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית, משלא הועלו בגדרה טענות חדשות המצדיקות דיון נוסף לפני הוועדה, מעבר לזה שהתקיים בעניין המבקשת בעבר. לגופם של דברים נקבע כי עניינה של המבקשת אינו מגלה טעם הומניטארי מיוחד המצדיק להסדיר את מעמדה בישראל; וכי אין למבקשת זיקה מיוחדת לישראל. צוין, בין היתר, כי המבקשת הגיעה לישראל בגיל 38, וכי משפחתה היחידה מצויה בארץ מוצאה. בנתון לכך נקבע כי בקשת המבקשת אינה מקימה "סיכוי מסוים" לקבלתה כך שלא נפל פגם בהחלטת ראש דסק מרכז. בנוסף לאמור דחה בית המשפט את טענת המבקשת בדבר אחריותם של המשיבים לכך שההליך המדורג בעניינה לא הסתיים עוד בחייו של המנוח, תוך שאימץ את הטעמים שעמדו בבסיס קביעותיו של בית הדין בעניין זה.

5.

מכאן הבקשה שלפניי, שבצדה הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים (להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע ) . בבקשת הרשות לערער נטען כי נגרם למבקשת עיוות דין בשל השתהות המשיבים בקידום ההליך המדורג, וכי הטעם האמור מצדיק מתן רשות לערער לפני בית משפט זה. עוד נטען כי ההליך בעניינה של המבקשת לא התארך בשל הרשעת המנוח בהליך הפלילי, וממילא המשיבים לא טענו כך אלא במסגרת הערעור לפני בית המשפט לעניינים מינהליים. לגופם של דברים טענה המבקשת כי טעמים הומניטאריים מיוחדים מקימים סיכוי מסוים לקבלת בקשתה, וביניהם: שהייתה ארוכת השנים בישראל, מרביתה כדין; גילה המבוגר; חייה המשותפים עם המנוח עוד בטרם נישאו זה לזו; ואובדן זיקתה לארץ מוצאה.

6.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על פסק דין של בית הדין לעררים תינתן בצמצום, מקום שמתעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינו הפרטני של המבקש, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמומחיותו (בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פסקה 7 (19.11.2017) (להלן: עניין אסטגוי ); בר"ם 7172/16 בבנקו נ' מדינת ישראל – משרד הפנים , פסקה 12 (8.1.2017

)). זאת,

הגם שנוכח המאטריה שבה עסקינן, תיתכנה נסיבות מיוחדות שתצדקנה מתן רשות לערער גם בהיעדר שאלה עקרונית כאמור

(עניין אסטגוי , פסקה 7; בר"ם 6698/15 וולדמארי נ' רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 4 (19.10.2015)). על אף רצונה המובן של המבקשת להישאר בישראל, המקרה שלפנינו אינו עומד באמת המידה האמורה. טענת המבקשת כי השיהוי של המשיבים בקידום ההליך המדורג בעניינה גרם לה עיוות דין נדחתה בערכאות הקודמות משנקבע כי לא נטענה בזמן אמת או במסגרת העתירה הראשונה; וטענה זו אף נדחתה לגופה. לא מצאתי כי קביעות אלו מגלות עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". יתר טענות המבקשת מופנות נגד יישומה של ההלכה שנקבעה בעע"ם 2357/14 אסברוק נ' משרד הפנים , פסקה 13 (19.3.2015 ), ומשכך אף הן אינן מצדיקות מתן רשות לערער (בר"ם 5108/18 פלוני נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 9 (16.8.2018)).

הבקשה נדחית אפוא, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.