בר"מ 6156/06 אבראהים ושאחי נ. מועצה מקומית ערערה

1.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים (כב' השופט ש' ברלינר, סגן-נשיא ), בעמ"נ (חיפה) 275/05.

העובדות

2.

בין המבקש והמועצה המקומית ערערה (להלן: המשיבה ) קיים סכסוך הנמשך זה שנים בנוגע לארנונה בה מחויב המבקש בגין בניין מגורים שברשותו. בניין זה כולל מרתף ומחסן בשטח של 17 מ"ר כל אחד, מגורים בשטח של 112 מ"ר ומרפסת בשטח של 32 מ"ר. בקומה א' בנויה דירת מגורים בשטח של 93 מ"ר. המבקש טען כי אין להסתמך בחיובו בארנונה על נתונים אלה שהומצאו על ידי חברת מדידה, וכי חיובו בארנונה כאמור מושפע מיריבות אישית בינו לבין ראש המועצה תוך אפלייתו לרעה. לגופו של עניין טען המבקש כי אין לחייבו בתשלום ארנונה בגין המרתף, אשר אינו משמש לדבר ואף לא בגין הדירה שבקומה א' שבנייתה לא הושלמה. המבקש פנה כבר בשנת 2000 לועדת הערר בניסיון להקטין את חיובו כאמור. ועדת הערר ערכה ביקור בביתו של המבקש והחליטה

ביום 29.4.05 לחייבו בגין 112 מ"ר בקומת הקרקע, 8 מ"ר בגין חדר המדרגות, 32 מ"ר מרפסת ו-17 מ"ר עבור מחסן, וכן, עבור שטח של 94 מ"ר בגין הדירה בקומה א', החל מ-1.1.03. הוועדה לא מצאה לנכון לחייב את המבקש בארנונה בגין המרתף. המבקש הגיש ערעור על החלטת ועדת הערר לבית המשפט לעניינים מנהליים.

פסק הדין של בית המשפט לעניינים מנהליים

3.

בית המשפט ציין כי במהלך הדיון ניסו הצדדים להגיע לפשרה ביחס לאופן חיוב המבקש בארנונה ובה הוסכם, בין היתר, כי המבקש יחויב בגין הדירה בקומה א' רק מיום 1.1.07, ואולם הניסיון להגיע לפשרה נכשל. בית המשפט העיר כי הימנעותה של הרשות המקומית מלגבות ארנונה או ניסיונותיה ליתן הנחות או פטורים מתשלום מנימוקים אשר אינם מעוגנים בדין, עלולים לפתוח פתח למתן הטבות למקורבים ולאחרים שלא כדין, תוך הטלת נטל על שאר משלמי המיסים. לגופו של עניין קבע בית המשפט כי חיובו של המבקש בארנונה צריך לכלול את המרתף ואת המרפסת שבבניין, כמתחייב מן המדידות שהתקבלו עליו כאמינות. לאור העובדה שועדת הערר ביקרה במקום, ביררה את הנתונים ביסודיות, החליט בית המשפט לדחות את ערעורו של המבקש גם לגבי חיובו בתשלום בגין הדירה שבקומה א'. בית המשפט התרשם כי הועדה הלכה לקראת המבקש בקובעה כי הדירה תחויב בארנונה רק מיום 1.1.03. בית המשפט ציין עוד כי לא שוכנע שהמבקש קופח או כי ננקטה נגדו אפליה בהטלת החיוב בארנונה וקבע כי לא מוצדק לפוטרו מתשלום עקב אי מתן תשובות להשגותיו במועד.

מכאן הבקשה שבפני.

בקשת רשות הערעור

4.

המבקש, שאינו מיוצג, מציין בבקשתו כי בקשתו לביטול פסק הדין נדחתה. בבקשתו טוען המבקש כי בית המשפט קמא התעלם מטענותיו בעניין ההרכב הפגום של וועדת הערר. לדעתו לא היה מקום לדחות את השגותיו, למרות שבית המשפט קבע כי ספק אם המשיבה השיבה לו במועד כנדרש. המבקש חוזר וטוען כי לא היה מקום לחייבו בגין הדירה בקומה א' אשר אינה משמשת למגורים ואין בה דלתות. לדעתו לא היה מקום לכלול את המרפסת והמרתף בשטחי המגורים. המבקש טוען כי מצבו הכלכלי אינו טוב וכי בריאותו ובריאות אשתו לקויה. הוא מבקש לקבל את בקשתו, להקטין את חיובו בארנונה ולשלם את הוצאותיו.

דיון

5.

דין הבקשה להידחות. כפי שציין בית המשפט קמא, חיוב בארנונה מוטל על פי האזור שנקבע בצו הארנונה ועל פי סיווג השימוש בנכס ואין ליתן פטורים או הנחות אלא על פי הקבוע בדין. מאחר וצו הארנונה של המשיבה מגדיר "שטח בניין מגורים" כ"סך כל השטחים הנתונים בתוך המסגרת של הבניין בכל אחד ממפלסיו או הצמודים לו, לרבות

קירות חוץ ופנים, חדרי כניסה, יציע, מדרגות, עליית גג, פרוזדורים, מקלט, ממ"ד, סככות, חניה, מחסן, מבנה עזר..." וכו', ברי שחיובו של המבקש בארנונה צריך לכלול

את המרתף ואת המרפסת שבבניין נשוא הדיון המשמש "בניין מגורים". אשר לחיוב בגין הדירה שבקומה א', ועדת הערר שוכנעה, לאחר ביקור במקום, כי יש ליתן פטור מחיוב בגינה עד סוף שנת 2002, מאחר ולא היתה ראויה למגורים עד מועד זה. בעניין זה טענת המבקש כי הדירה אינה משמשת למגורים הינה טענה עובדתית שאיני רואה כל עילה להתערב בה. אף ביתר טענות המבקש אין עילה למתן רשות ערעור. לפיכך דין הבקשה להידחות. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.

6.

הבקשה נדחית.