בר"מ 6253/20 שחר שמואלביץ נ. מנהל אזרחי- לשכת תכנון מרכזית יו"ש, מועצת הת

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 20.7.2020 (עת"ם 42492-06-20, השופט א' רובין ). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן צו ביניים שהוגשה בצדה של עתירה מנהלית.

2.

ברקעה של הבקשה דנן מצויה מחלוקת באשר להליכי אישורה של תוכנית מפורטת מס' 220/10/15 (להלן: התוכנית ) שעניינה תוספות בנייה במספר בניינים המצויים בשטח המועצה המקומית גבעת זאב, היא המשיבה 2 (להלן: המועצה ). המבקש הוא בעליה של דירת מגורים המצויה באחד הבניינים שהתכנית מיועדת לחול עליהם. ביום 13.11.2019 המבקש הגיש התנגדות לתכנית לוועדת המשנה להתנגדויות של מועצת התכנון העליונה במנהל האזרחי, היא המשיבה 1 (להלן: ועדת המשנה ). בעיקרו של דבר, המבקש טען כי התכנית תאפשר לשכניו לבניין, המשיבים 5-4 (להלן: השכנים ( , להרחיב את דירתם באופן שיפגע בזכויותיו. המשיב 3 הוא שכן נוסף של המבקש.

3.

ביום 17.2.2020 דחתה ועדת המשנה את התנגדות המבקש וקבעה כי לא נמצא בתוכנית פגם תכנוני המצדיק שלא לאשרה או לתקנה. בהחלטה הודגש כי התוכנית נועדה להיטיב עם דיירי הבניין, ובהם המבקש, וכי קידומה לא ימנע כל שימוש עתידי בשטח השייך לו. ועדת המשנה ציינה עוד כי התוכנית שתחול על הרכוש המשותף בבניין זכתה להסכמתם של כלל בעלי הזכויות בו, לרבות בעל הדירה שממנו רכש המבקש את זכויותיו בסוף שנת 2018. ועדת המשנה הוסיפה כי ככל שהמבקש סבור שמתקיימת בנייה בלתי חוקית, העלולה להשליך על יישומה של התוכנית בשטח, עליו לפנות לגורמים האמונים על האכיפה.

4.

ביום 17.6.2020 הגיש המבקש, באותה עת עדיין בעצמו, עתירה מנהלית נגד החלטתה של ועדת המשנה ובצדה בקשה למתן צו ביניים לעיכוב ההליכים הנוגעים לאישור תכנית. המבקש טען כי דחיית הבקשה תייתר את הדיון בעתירה ותסב לו נזק בלתי הפיך. בתמצית, במסגרת העתירה המבקש חזר על טענתו כי התוכנית תוביל להרחבת דירתם של שכניו תוך פגיעה בזכויותיו. המבקש הוסיף והעלה טענות שונות גם לגבי התנהלות המועצה כלפיו, בין היתר בשל כך שנמנעה מלפעול נגד בנייה בלתי חוקית שנעשתה לטענתו בחצרו כהכנה לבניית ההרחבה. מנגד, כלל המשיבים טענו כי יש לדחות את העתירה ואת הבקשה לצו ביניים גם יחד.

5.

ביום 20.7.2020 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה למתן צו ביניים. בית המשפט המחוזי ציין כי סיכויי העתירה אינם גבוהים, בהתחשב בכך שטיעוני המבקש מתמקדים בפן הקנייני, שאינו מצוי בסמכותן של רשויות התכנון. בית המשפט המחוזי הוסיף כי קשה לדלות מן העתירה טענות קונקרטיות באשר לפגמים מנהליים שנפלו לכאורה בהחלטתה של ועדת המשנה. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי אף מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש. זאת, מאחר שהתוכנית טרם אושרה סופית, וממילא טרם התבקשו או ניתנו היתרי בנייה המאפשרים את מימושה ואת התחלת הבנייה מכוחה.

6.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה כאמור על החלטה זו. המבקש סבור כי בית המשפט המחוזי שגה בקבעו כי הטענות שהועלו בעתירה הן במישור הקנייני, בהתחשב בכך שהן נוגעות גם להתנהלותן של ועדת המשנה והמועצה. מכל מקום, כך נטען, הטענות הקנייניות משליכות גם על ההיבט התכנוני והיה על ועדת המשנה והמועצה לכל הפחות לעכב את קידומה של התכנית עד שתוכרע שאלת הבעלות בשטח שעליו נסבה המחלוקת. באשר למאזן הנוחות, המבקש טוען כי דחיית הבקשה שהגיש בבית המשפט המחוזי גורמת לו לפגיעה קשה ובלתי הפיכה. יצוין כי ביום 9.9.2020 הגיש המבקש בקשה לתיקונה של פסקה 7 בבקשת רשות הערעור. בהתאם לכך, נדרשתי לבקשה במתכונתה המתוקנת.

7.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה מצאתי כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתשובה. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הנסבות על בקשות למתן צו ביניים (ראו למשל: בר"ם 8325/14 בן רז השקעות ופיתוח בע"מ נ' ועדת הערר לתכנון ולבניה - מחוז צפון , פסקה 15 (29.12.2014); בר"ם 7480/15 אבו ליל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה , פסקה 11 (18.11.2015)). איני סבורה כי יש מקום לחרוג מהכלל האמור במקרה דנן. אף מבלי לייחס את מלוא המשקל לשאלה שעניינה סיכויי העתירה, לא השתכנעתי שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש. בנסיבות המקרה, המבקש לא הצביע על נזק בלתי הפיך שעלול להיגרם לו בטווח המיידי. זאת, בשים לב לכך שכעולה מהחלטתו של בית המשפט המחוזי ממילא בשלב זה טרם הסתיימו כלל הליכי אישור התוכנית והוצאתה אל הפועל ובהתאמה טרם ניתנו היתרי בנייה מכוחה.

8.

אין צריך לומר, כי אין בהחלטה זו כדי לנקוט כל עמדה לגוף הדברים ביחס להליכים אחרים שהמבקש עשוי לנקוט.

9.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.