בר"מ 6254/20 אליונה אבחסירה נ. רשות האוכלוסין- משרד הפנים, מדינת ישראל

1 .

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 13.7.2020 (עמ"ן 65669-02-20, הנשיא ר' שפירא ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ) מיום 14.1.2020 (ערר (חיפה) 3440-19, הדיין מ' דורפמן ).

רקע והליכים קודמים

2.

המבקשת, ילידת 1972, היא אזרחית מולדובה, אם לשלושה, השוהה בארץ לסירוגין מאז הגיעה אליה לפני כעשרים שנה. המבקשת נכנסה לישראל לראשונה בשנת 2001 באמצעות אשרת עבודה בתחום הסיעוד. עם פטירת מעסיקתה של המבקשת היא נשארה בישראל ללא אשרה, ולאחר שנעצרה בשל כך ביום 15.1.2004 היא הורחקה מישראל.

3.

מספר חודשים לאחר מכן, ביום 10.8.2004, נכנסה המבקשת לישראל פעם נוספת באמצעות אשרת עבודה בתחום הסיעוד, זו הפעם תוך שימוש בשם אחר. בשלב זה עבדה המבקשת אצל אמו של המבקש, אזרח ישראלי יליד 1959, שלימים הפך לבן זוגה. יצוין כבר כעת כי למבקש, שאינו בקו הבריאות, נקבעה באותו שלב דרגת נכות בשיעור של 75%. ביום 11.1.2006 נעצרה המבקשת על-ידי יחידת האכיפה של רשות האוכלוסין וההגירה, והוצא נגדה צו משמורת, לאחר שהוסיפה לשהות בישראל אף שעבודתה אצל מעסיקתה הופסקה. בשלב זה המבקשת הגישה עתירה לביטול הרחקתה לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים. ביום 22.6.2006 דחה בית המשפט המחוזי את העתירה והורה למבקשת לעזוב את ישראל לא יאוחר מיום 15.7.2006 (עת"ם 1509/06, השופט נ' ישעיה ).

4.

ואולם, המבקשת לא עזבה את ישראל וביום 18.3.2007 נעצרה בפעם השלישית. בהמשך לכך ביום 27.3.2007 היא הורחקה פעם נוספת מישראל.

5.

ביום 9.8.2007 נישאה המבקשת למבקש במולדובה, וביום 23.10.2007 הוא הגיש בקשה להזמנתה לישראל מכוח נישואיהם. בקשה זו נדחתה ביום 3.12.2007 לאחר שהמשיבה לא השתכנעה מכנות הקשר בין השניים. אולם, הערר שהגישו השניים על החלטה זו התקבל, וביום 18.2.2008 אישרה המשיבה את כניסתה של המבקשת לישראל בכפוף להפקדת ערבות. בהמשך הגיש המבקש בקשה להסדרת מעמדה של המבקשת מכוח נוהל מס' 5.2.0008 שעניינו "הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי" וניתנה לה אשרה מסוג ב/1 (להלן: ההליך המדורג ). בהמשך, ניתנה לה אשרת שהייה מסוג א/5, עד ליום 31.5.2015.

6.

ביום 8.8.2010 נכנסה בתה של המבקשת מנישואיה הקודמים, ילידת 1998 (להלן: הבת ) לישראל באשרת תייר מסוג ב/2, וביום 25.8.2010 ביקשו המבקשים להסדיר את מעמדה של הבת כקטינה נלווית להליך המדורג. ביום 15.12.2010 ניתנה לבת אשרת שהייה מסוג א/5 שהוארכה מעת לעת, גם כן עד ליום 31.5.2015.

7.

במהלך שנת 2014 עזבה המבקשת את הבית עם בתה ועברה להתגורר במקלט לנשים נפגעות אלימות. מבלי לפרט יצוין כי בהמשך לכך החלה מסכת התדיינויות הנוגעות להתרת נישואיהם של המבקשים (אשר הותרו בסופו של דבר ביום 7.6.2015), וכן לבקשתה של המבקשת להסדרת מעמדה בישראל מכוח "הטיפול בהפסקת הליך מדורג להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים כתוצאה מאלימות מצד בן הזוג הישראלי" (להלן: נוהל אלימות ).

8.

ביום 26.11.2017 נדון עניינן של המבקשת ובתה בפני הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים (להלן: הוועדה הבינמשרדית ) וזו המליצה לדחות את בקשתן. מנכ"ל המשיבה החליט לקבל את ההמלצה, והמבקשת ובתה הגישו ערר על כך לבית הדין לעררים. ביום 19.6.2018 דחה בית הדין לעררים (ערר (י-ם) 1250-18, הדיין א' אזר ) את הערר ביחס למבקשת, לאחר שקבע כי החלטת הוועדה הבינמשרדית אינה חורגת ממתחם הסבירות, תוך התייחסות להפרות דין מטעמה של המבקשת ולזיקותיה לישראל. לעומת זאת, בית הדין לעררים קיבל באופן חלקי את הערר ביחס לבתה של המבקשת, במובן זה שהוחלט על החזרת עניינה לבחינה מחודשת בוועדה הבינמשרדית. הבקשה דנן אינה נוגעת אפוא לעניינה של הבת.

9.

ביום 5.8.2018 המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בירושלים ערעור על החלטתו של בית הדין לעררים (עמ"ן 7737-08-18). בסמוך לכך, חידשה המבקשת את הקשר עם המבקש, וביום 19.8.2018 הם הגישו בקשה חדשה להסדרת מעמדה של המבקשת בישראל מכוח נוהל מס' 5.2.0009 שעניינו "הטיפול במעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני זוג מאותו המין" (להלן: נוהל בני זוג ).

10.

ביום 24.2.2019 דחה בית המשפט המחוזי (השופט א' אברבנאל ) את הערעור, לאחר שקבע כי לא נפל פגם בשיקוליו של בית הדין לעררים ובמסקנתו העובדתית, לפיה מירב זיקותיה של המבקשת הן לארץ מוצאה. לצד זאת, ציין בית המשפט המחוזי, כי המבקשים רשאים לחדש את ההליך המדורג, ככל שמערכת היחסים ביניהם מצדיקה זאת וככל שהם עומדים בתנאי הסף הנדרשים לכך. המבקשת לא הגישה בקשת רשות ערעור על פסק דין זה.

10.

ביום 17.3.2019 נערכו למבקשים ראיונות בלשכת המשיבה בחיפה, במסגרת בחינת עניינם מכוח נוהל בני זוג, ובהמשך לכך ביום 8.4.2019 דחתה מרכזת אשרות בלשכת המשיבה בחיפה את בקשתם. בהחלטה צוין כי הגם שהמבקשים טענו שהם חזרו לחיות יחד באוגוסט 2017, הבקשה לקבלת מעמד מכוח חייהם המשותפים הוגשה רק באוגוסט 2018, כחודשיים לאחר דחיית הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. כן צוין כי התרשמותם של נציגי המשיבה מן הראיונות שנערכו למבקשים הייתה כי אין מדובר בקשר זוגי כן כי אם בקשר תועלתני שנועד להבטיח למבקשת מעמד בישראל מחד גיסא, וסיוע למבקש במטלות היומיום ובעבודות הבית מאידך גיסא. עוד צוין כי מעבר לתמונות משותפות ומכתבי המלצה (של ילדי המבקש מנישואים קודמים) לא הוצגו ראיות להוכחת כנות הקשר. ערר פנימי שהגישו המבקשים נדחה ביום 19.6.2019, תוך שצוין כי על אף שניתנה להם ההזדמנות לעשות כן, המבקשים לא המציאו ראיות מספקות לכנות הקשר ביניהם.

11.

בשלב זה הגישו המבקשים ערר לבית הדין לעררים, וההחלטה שניתנה על-ידו ניצבת ביסודו של ההליך דנן. בית הדין לעררים דחה את הערר בקבעו שהחלטת המשיבה היא סבירה. בית הדין לעררים הצביע על חוסר המהימנות של גרסת המבקשים, לנוכח התהיות שעוררו גרסאותיהם בראיונות והסתירות ביניהן, באופן שהשליך על הערכת כנות הקשר הנטען, כמו גם על העובדה שהקשר בין השניים חודש רק לאחר שנסגר השער בפני המבקשת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

12.

המבקשים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטתו של בית הדין לעררים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, לאחר שקבע כי לא נפל בפסק דינו של בית הדין לעררים פגם המצדיק התערבות בו. בית המשפט המחוזי שב והצביע על הסתירות והתהיות המשמעותיות שעלו מהראיונות שנערכו למבקשים והדגיש אף הוא כי תמוהה בעיניו העובדה כי הקשר ביניהם, שנותק עוד בשנת 2014, חודש רק לאחר שבקשתה של המבקשת לקבלת מעמד נדחתה ולאחר שהמבקש הפך לנכה בדרגת נכות של 100%. בית המשפט המחוזי קבע כי הדבר אכן מעלה חשש משמעותי שמדובר בקשר תועלתני, וכי מסקנה זו נתמכת גם בתוכנו של הסכם הממון שעליו חתמו השניים. בנסיבות אלה, כך נקבע, אין מקום להתערב בשיקול דעתה של המשיבה.

בקשת רשות הערעור והתשובה לה

13.

בקשת רשות הערעור שבפני נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

המבקשים טוענים כי היה מקום להכיר בשינויים שחלו ביחסים ביניהם, מאז נישאו בשנת 2007, והובילו בשלב זה לחזרתם לחיים משותפים, ולא לדחות את בקשתם בשל אי-כנות הקשר ביניהם. לחלופין נטען כי אלמלא התנהגותו האלימה של המבקש ושיהוי מצד המשיבה, הייתה יכולה המבקשת לקבל מעמד בישראל עוד בעת שהמבקשים היו נשואים.

14.

המשיבה מצדה טוענת כי יש לדחות את הבקשה – על הסף ולגופה. ראשית, כך נטען, יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שהיא לא מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם של הצדדים וכן משום שלא מתעורר חשש שמא נגרם למבקשים עיוות דין. לגוף הדברים, נטען כי עניינם של המבקשים נבחן בקפידה על-ידי הגורמים המקצועיים המוסמכים אצל המשיבה שמצאו סתירות מהותיות בגרסאותיהם של המבקשים. כן טוענת המשיבה כי המבקשים לא הביאו ראיות אובייקטיביות המוכיחות את מגוריהם המשותפים, ובעיקר – כי ההחלטה שהתקבלה אינה חורגת ממתחם הסבירות.

דיון והכרעה

15.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, אמת המידה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים הדן בערעור על החלטה של בית הדין לעררים היא מצומצמת, לנוכח מומחיותו ומידת מקצועיותו של בית הדין (ראו: בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים , פסקה 4 (5.5.2016); בר"ם 7890/20 קרפובסקי נ' משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 7 (17.11.2020)). איני סבורה כי המקרה דנן מצדיק את התערבותו של בית משפט זה על-פי אמת המידה האמורה. בעיקרו של דבר, הבקשה נטועה בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, ואינה מעוררת שאלה עקרונית. המבקשים אף לא טענו אחרת.

16.

כפי שהבהרתי בעבר, במישור העקרוני אני סבורה כי יש מקום לבחון בזהירות רבה בקשות לקבלת מעמד של נשים שעזבו את בן זוגן הישראלי תוך כדי הליך לקבלת מעמד, בשל אלימות שננקטה כלפיהן (ראו: בר"ם 7938/17 פלונית נ' רשות האוכלוסין, ההגירה ומעברי הגבול , פסקאות 17-11 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל ופסקה 4 לחוות דעתי (13.9.2018)). יתר על כן, מקרה זה שב ומעורר את הצורך בהקפדה יתירה על הפרדה בין בקשות המוגשות לוועדה הבינמשרדית על פי נוהל אלימות לבין בקשות המוגשות אליה המתייחסות לעניינים הומניטריים אחרים. מהחלטת הוועדה הבינמשרדית מתעורר ספק אם כך נעשה במקרה דנן. אולם, בהתחשב בכך שהמבקשים חזרו לקיים קשר זוגי, ממילא "נזנחו" הטענות בעניין נוהל אלימות, ובשלב זה ההליך שבפני נוגע אך לבקשה לקבל מעמד מכוח נוהל בני זוג. בהתייחס לכך, גרסת המבקשים וטענותיהם נבחנו לגופן על ידי שתי הערכאות הקודמות, ונדחו באופן קונקרטי, בשים לב למכלול הנסיבות העובדתיות ולראיות שהציגו. לא מצאתי כי מתקיימת אפוא עילה למתן רשות ערעור.

17.

לבסוף, מצאתי לנכון להבהיר שוב כי אין בהליך דנן כדי להשליך על ההליך הנפרד המתקיים בעניינה של הבת, בהתאם להחלטתו של בית הדין לעררים מיום 26.11.2017.

18.

הבקשה נדחית אפוא. בהתחשב בתקופה הארוכה שבה התגוררה המבקשת בישראל יש מקום להורות כי תעזוב את גבולותיה לא יאוחר מתום 90 יום ממועד החלטתי זו. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.