בר"מ 6261/13עבדול באקי נ. משרד הפנים

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 15.8.2013 (עמ"נ 48900-12-10, סגן הנשיאה א' יעקב ), שבה נדחתה בקשה שהוגשה

נגד המשיב לפי פקודת בזיון בית המשפט (להלן: פקודת הביזיון ).

2.

המבקש, יליד שנת 1981, הוא אזרח מדינת ניג'ר. ביום 13.11.2007 נכנס המבקש לישראל מבלי לקבל אשרה כדין. ביום 14.11.2007 הוצא נגדו צו גירוש לפי החוק למניעת הסתננות (עבירות ושיפוט), התשי"ד-1954 והוא הושם במשמורת. המבקש הובא מפעם לפעם לבית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין ), אשר אישר את המשך החזקתו במשמורת. במקביל לכך, עם הגעתו לארץ פנה המבקש לוועדה המייעצת לענייני פליטים של משרד הפנים (להלן: הוועדה המייעצת ) והגיש לה בקשה לקבלת מקלט מדיני בישראל. בקשה זו נדחתה ביום 23.3.2008, והמבקש הגיש על כך ערעור לנציבות הפליטים. הטיפול בערעור השתהה, בין היתר בשל כך שהוא אבד תחילה בנציבות הפליטים. בשל כך, בדיון שנערך למבקש בפני בית הדין ביום 20.11.2008 הוחלט על שחרורו של המבקש ממשמורת בתנאים (שכללו, בין השאר, הפקדת ערובה) וזאת מטעמים הומניטאריים מיוחדים (בהתאם לסעיף 13ו(א)(3) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: חוק הכניסה לישראל )). בית הדין ציין בהחלטתו כי על המבקש יהיה לעזוב את הארץ תוך 30 ימים לאחר שתינתן החלטה בערעור שהגיש, אם זה לא יתקבל.

3.

בסופו של דבר, נדחה הערעור שהגיש המבקש על החלטת הוועדה המייעצת. בשלב זה, פנה המבקש לבית הדין בבקשה להאריך את שחרורו ממשמורת בתנאים עד שתונפק לו "תעודת מעבר באמצעות הצלב האדום". בהחלטתו מיום 2.7.2009 נענה בית הדין לבקשה זו, ובהמשך אף האריך מפעם לפעם את תנאי שחרורו של המבקש ממשמורת. לאחר שחלפו כשנתיים מיום ששוחרר המבקש ממשמורת, קבע בית הדין בהחלטתו מיום 16.11.2010, כי סמכותו להורות על שחרור המבקש מוגבלת לתקופה כוללת של שנתיים ממועד שחרורו, ולכן אין ביכולתו להאריך את תקופת השחרור של המבקש מעבר ליום 20.11.2010. בשל כך, פנה המבקש לרשות האוכלוסין ההגירה ומעברי גבול (להלן: רשות האוכלוסין ) בבקשה להאריך את שחרורו ממשמורת בתנאים. בהחלטת ממונה ביקורת הגבולות מיום 21.12.2010 נענתה בקשה זו והוחלט להאריך את שחרורו ממשמורת עד ליום 31.12.2010. בד בבד, התבקש המבקש להעביר לרשות האוכלוסין כל פניה שנעשתה מצידו על מנת לקדם את יציאתו מישראל. עוד נקבע, כי ללא המצאת מסמכים רלוונטיים שיוכיחו כי המבקש עושה מאמצים אמיתיים לקדם את יציאתו מישראל, לא יוארך שחרורו ממשמורת פעם נוספת.

4.

בשלב זה, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט קמא על החלטתו האמורה של בית הדין מיום 16.11.2010, וזה קיבל את הערעור בפסק דינו מיום 12.7.2011 (להלן: פסק הדין ). בעיקרו של דבר, נקבע בפסק הדין כי לבית הדין נתונה הסמכות להאריך את תקופת השחרור של המבקש אף מעבר לתקופה של שנתיים. בית המשפט קמא הורה למשיב ליתן למבקש אשרת שהייה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, אשר תתחדש מדי שלושה חודשים. עוד קבע בית המשפט קמא בפסק דינו, כי המבקש יעזוב את ישראל תוך 7 ימים מיום שיומצאו לו מסמכי נסיעה של מדינתו שיאפשרו את הרחקתו מישראל.

5.

לאחר מתן פסק הדין, הוארך מעת לעת תוקף אשרת השהייה שניתנה למבקש. ביום 16.5.2013 פנה המבקש למשיב בבקשה נוספת להארכת תוקפה של אשרת השהייה שלו. אולם, בשלב זה, דרשה ממנו היחידה לעזיבה מרצון של רשות האוכלוסין – המטפלת בהרחקתם של שוהים שלא כדין בישראל על-ידי הסברה

וסיוע בקבלת מסמכי נסיעה ובמימון הוצאות הדרושות לכך – לחתום על מסמכים שיאפשרו להרחיקו מישראל באמצעות תעודת מעבר ישראלית לזרים (להלן: תעודת מעבר ). הנימוק שעמד בבסיס דרישה זו הוא כישלונו של המבקש להנפיק מסמכי נסיעה מארץ מוצאו במשך זמן רב, והסתמכות על עניינם של שוהים אחרים ממדינת ניג'ר, שלפי הנטען עזבו את ישראל בדרך זו. המבקש סירב לחתום על מסמכים אלו, ולפיכך תיקו ביחידה לעזיבה מרצון נסגר.

6.

נוכח האמור, פנה המבקש לרשות האוכלוסין בבקשה להימנע מהליכי אכיפה כנגדו וכן להנפיק לו רישיון ישיבה בישראל. בקשתו זו נדחתה. על-פי מכתבים שנשלחו אליו מפרקליטות מחוז תל-אביב (מיום 17.7.2013 ומיום 29.7.2013) הטעם לכך היה שהמבקש מוחזק כמי שאינו משתף פעולה עם הליכי הרחקתו מישראל, בשל סירובו לחתום על מסמכים שיאפשרו את הרחקתו באמצעות תעודת מעבר.

7.

לנוכח דחיית בקשתו, הגיש המבקש בקשה לפי פקודת הביזיון לבית המשפט קמא בטענה כי הוראות פסק הדין שנתן מחייבות את המשיב להאריך את אשרת השהייה שלו, עד שיומצאו לו מסמכי הנסיעה של מדינתו לשם הרחקתו מישראל. מסמכים אלו לא הומצאו, ולכן, כך טען המבקש, יש לאכוף את פסק הדין ולחייב את המשיב להנפיק למבקש אשרת שהייה.

8.

ביום 15.8.2013 דחה בית המשפט קמא את הבקשה, על יסוד הקביעה

שפקודת הביזיון אינה חלה על המדינה, וכי המבקש יכול לפעול, ככל שיש צורך בכך, בהתאם להוראות הדין העוסקות בהוצאה לפועל של פסקי דין נגד המדינה.

9.

על החלטה זו הגיש המבקש את בקשת רשות הערעור שבפני. לטענת המבקש, שגה בית המשפט קמא בקובעו כי הוראות פקודת הביזיון אינן חלות על המדינה ועל כן על המבקש לפעול בהתאם להוראות הדין העוסקות בהוצאה לפועל של פסקי דין לחובת המדינה. במישור הדיוני, טוען המבקש כי בפסיקה נקבע כי ניתן להחיל את פקודת הביזיון גם על פסקי דין לחובת המדינה. בנוסף טוען המבקש כי החוק לתיקון סדרי הדין האזרחי (המדינה כבעל דין), תשי"ח-1958 מורה במפורש כי דיני ההוצאה לפועל של פסקי דין לא יחולו על פסק דין שניתן לחובת המדינה (סעיף 7 לחוק זה). לגופו של עניין, טוען המבקש כי פסק הדין שניתן בעניינו הורה למשיב לתת לו אשרת שהייה מדי שלושה חודשים עד אשר יונפקו לו מסמכי נסיעה ממדינתו לשם הרחקתו מישראל. תעודת מעבר, כך נטען, אינה יכולה להיחשב חלופה למסמכים כאמור. המבקש מוסיף וטוען כי חזרתו לניג'ר עם מסמכי מעבר ישראלים, עלולה לחשוף אותו לסכנת חיים. המבקש מציין גם כי ביום 24.7.2013 הוא פנה למרכז להגירה בינלאומית וקליטה (ארגון CIMI ), אשר מסייע לפליטים לשוב למדינת המוצא שלהם, אף כאשר הם נעדרים מסמכים מזהים. בנסיבות אלו, כך נטען, יש להמתין להנפקת המסמכים האמורים, ולא לסכן את חייו של המבקש על ידי החזרתו לניג'ר תוך שימוש במסמכים ישראלים.

10.

בהחלטתי מיום 16.9.2013 הוריתי למשיב על הגשת תשובה לבקשה. בתשובה שהוגשה מטעם המשיב ביום 17.10.2013, טען המשיב כי דין הבקשה שהוגשה לפי פקודת הביזיון להידחות על הסף, מאחר שהיא אינה מסגרת משפטית מתאימה לדיון בטענות המבקש. לשיטת המשיב, ההחלטה על הרחקתו של המבקש מישראל באמצעות תעודת מעבר היא החלטה מינהלית חדשה, שניתן להגיש כנגדה עתירה מינהלית, בדרך הקבועה לכך בחוק. עוד טוען המשיב כי הסעדים שמעניקה פקודת ביזיון בית המשפט – מאסר או קנס – אינם מתאימים, מעצם טיבם, לאכיפת פסקי דין שניתנים נגד המדינה. בנוסף, טוען המשיב כי דינה של הבקשה להידחות גם בשל היעדר עילה, בשים לב לכך שלמבקש ניתנה שהות של מספר שנים להנפקת מסמכי נסיעה מארצו, והוא לא הצליח לעשות כן. בנסיבות אלו, כך נטען, לא נפל פגם בהחלטה להרחקתו באמצעות תעודת מעבר ישראלית.

11.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה לה, הגעתי לכלל דעה שדינה להידחות. יחד עם זאת, במבט הצופה פני עתיד, ראוי להבהיר כי אין בכך כדי לגרוע מחובתו של המשיב לקיים את הוראותיו פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 12.7.2013 כלשונו, וזאת כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת של ערכאה שיפוטית בעניינו של המבקש.

12.

כאמור, החלטתו המקורית של בית הדין מיום 2.7.2009 הורתה על שחרור של המבקש ממשמורת בתנאים עד שתונפק לו "תעודת מעבר באמצעות הצלב האדום", ומאז ניתנה הוארך שחרור זה מעת לעת. בפסק דינו של בית המשפט קמא מיום 12.7.2011 נקבע כי למבקש תונפק אשרת שהייה לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, אשר תתחדש מדי שלושה חודשים, עד שיומצאו לו מסמכי נסיעה של מדינתו שיאפשרו את הרחקתו מישראל (ראו סעיף 13ו(ד) לחוק הכניסה לישראל המורה לשר הפנים לתת לשוהה שלא כדין ששוחרר ממשמורת בערובה רישיון לפי סעיף 2(א)(5)). הוראות סעיף 13טז לחוק הכניסה לישראל קובעות כי "ממונה ביקורת הגבולות רשאי לפנות לבית הדין בבקשה להורות על החזרה למשמורת של שוהה שלא כדין ששוחרר בערובה לפי החלטת בית הדין, או על קביעת תנאי שחרור נוספים או שונים, אם התגלו עובדות חדשות או אם השתנו הנסיבות ממועד החלטת בית הדין". בהתאם להוראות אלו, אם המשיב היה סבור כי התרחש שינוי נסיבות המצדיק לבטל את שחרורו של המבקש ממשמורת בתנאים שנקבעו בהחלטת בית הדין (ואושרו בהמשך בפסק דינו של בית המשפט קמא) היה עליו לפנות לבית הדין בבקשה כאמור בסעיף זה, ולא לעשות כן באמצעות החלטה מינהלית חדשה. במלים אחרות, ככל שהמשיב סבור כי אפשרות הנפקתה של תעודת מעבר (בשונה ממסמכי נסיעה מארץ המוצא) מאפשרת את הרחקתו של המבקש מישראל, היה עליו לפנות בבקשה להבהיר או לעדכן את ההחלטות השיפוטיות הקיימות בעניינו. עד אז, יחולו הוראות פסק דינו של בית המשפט קמא, היינו, תתחדש אשרת השהייה שניתנה למבקש כל שלושה חודשים, כל עוד לא יומצאו מסמכי נסיעה של מדינתו.

13.

בכל הנוגע להליכים מכוח פקודת הביזיון הרי שפסיקתו של בית משפט זה הנחתה כי אלה יינקטו רק במקרה שבו פסק הדין שאת אכיפתו מבקשים הוא ברור וחד-משמעי (ראו: רע"א 3888/04 שרבט נ' שרבט , פ"ד נט(4) 49, 61-60 (2004)). עקרונות אלו מוליכים למסקנה לפיה במקרה שבפנינו (ובמנותק משאלת תחולתה של פקודת הביזיון על המדינה) מתן סעד מכוח פקודת הביזיון אינו הסעד המתאים בשלב זה. זאת, משום שלכאורה עשויה להתעורר מחלוקת בשאלה האם הוראות פסק דינו של בית המשפט קמא היו ניתנות להבנה בדרכו של המשיב, שסבר כי הדגש בו הושם על הרחקה באמצעות מסמכים מתאימים, ולאו דווקא על מסמכים ממדינת מוצאו של המבקש. כעת, לאחר שהובהרו הדברים במסגרת החלטה זו, יש לתת למשיב שהות לנקוט בהליך המתאים. בנסיבות אלו, לא נדרשת הכרעה בשאלת תחולתה של פקודת הביזיון על המדינה (להשוואה ראו גם דברי בבר"מ 678/13 פלוני נ' קצין תגמולים - אגף שיקום , פסקה 8 (23.6.2013), וההפניה שם).

14.

אם כן, הבקשה נדחית. יחד עם זאת, כפי שהובהר להלן, פסק דינו של בית המשפט קמא מיום 12.7.2011 עומד בתוקפו, והמשיב נדרש למלא אחר הוראותיו, כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת בעניין. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.