בר"מ 6333/09 רם חן חניונים בע"מ נ. מנהל הארנונה של עיריית תל אביב

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עמ"נ 241/08) מפי כב' השופטת ר' רונן , בגדרו נדחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטת ועדת הערר של עיריית תל אביב, שדחתה את העררים שהגישה המבקשת כנגד המשיב.

2.

המבקשת היא המחזיקה של חניון בתל אביב. ביום 31.12.2006 פנתה המבקשת לעיריית תל אביב וביקשה לפטור אותה מארנונה בגין מתקן שנועד לשמש כ"מכפיל חנייה" (להלן – המכפיל ) וזאת מכיוון שלטענתה נמנעה ממנה האפשרות לעשות שימוש במכפיל בתקופה שבין חודש מאי 2004 לסוף שנת 2006, בגלל אי חידוש רישיון העסק של המבקשת ואיסור השימוש במכפיל על ידי העירייה. לחילופין ביקשה המבקשת כי יינתן למכפיל פטור לנכס ריק. ביום 7.3.2007 דחה המשיב את הבקשה, וביום 12.3.2007 התקבל אצל המבקשת מכתבה של גב' אתי לוי, מנהלת בתים חדשים בעיריית תל אביב (נספח ז' לבקשה), בו נאמר כי פנייתה של המבקשת איננה בגדר השגה, על פי משמעותה בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו – 1976 (להלן – חוק הערר ), שכן הפניה הוגשה לאחר תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום (ראו: סעיף 3(א) לחוק הערר). המבקשת הגישה ערר על החלטה זו וטענה כי יש לקבוע שהשגתה התקבלה, נוכח העובדה שתשובת העירייה הגיעה בחלוף יותר משישים ימים מיום קבלת ההשגה (ראו: סעיף 4(א) לחוק הערר) ובשל כך שחלקים מן ההשגה לא זכו לכל התייחסות בתשובת העירייה.

ביום 26.3.2007 הגישה המבקשת השגה על חיוב המכפיל בארנונה לשנת 2007 וגם השגה זו נדחתה בהחלטה מיום 24.5.2007. על החלטה זו הגישה המבקשת ערר נוסף. ועדת הערר דנה בשני העררים במאוחד ודחתה אותם על הסף, תוך שהיא מקבלת את טענת העירייה כי משהוגשו הפניות באיחור, אין העירייה מחוייבת להשיב להן במועד הקבוע בחוק הערר ולא היתה מחוייבת לבחון אותן לגופן.

3.

על החלטה זו של ועדת הערר הגישה המבקשת ערעור לבית משפט קמא. טענתה שם היתה כי ההשגה הנוגעת לשנת 2007 הוגשה על ידה במועד, וגם הערר על תשובת מנהל הארנונה ביחס לשנה זו הוגש במועד.

ביחס להשגות הנוגעות לשנים 2006-2004 טענה המבקשת כי מנהל הארנונה לא השיב לפנייתה במועד הקבוע בחוק הערר – 60 ימים – והתוצאה של איחור זה היא כי יש לקבל את ההשגות שהוגשו, בהתאם לסעיף 4(ב) לחוק האמור. המבקשת ביססה טענתה זו גם על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בפרשת המקום של שמחה (ראו: עמ"נ (תל אביב-יפו) 111/05 המקום של ש. שמחה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב

(לא פורסם, 13.7.2005)), שבו נקבע כי גם באותם מקרים שבהם מנהל הארנונה סבור שההשגה שבפניו לוקה בפגם המונע את הדיון בה, מחובתו להשיב לפונה ולהעמידו על כך, תוך פירוט נימוקי הדחייה. המבקשת טענה עוד כי התשובה להשגה שהגישה ביחס לשנים אלה ניתנה על ידי גב' לוי, שלא הוסמכה לשמש כמנהל הארנונה בעירייה וכי אותה גב' לוי לא היתה יכולה להשיב לטענות המבקשת. המבקשת הוסיפה וטענה כי יש לראותה כמי שהגישה השגה במועד שכן העירייה היתה מודעת לכך שהמבקשת איננה מפעילה את המכפיל והעלאת הטענה הפרוצדוראלית מצד המשיב נגועה אפוא בחוסר תום-לב.

בית המשפט קמא קיבל את ערעור המבקשת בכל הנוגע לשנת 2007, אך דחה את הערעור ביחס לשנים 2006-2004. בית המשפט קמא קבע כי אין חולק שהמבקשת לא השיגה על חיובה בארנונה בשנים אלה במועד שנקבע לכך בחוק הערר, והמבקשת איננה מעלה כל טענה אחרת. באשר לשאלה הכללית יותר שעלתה בערעור בפני בית המשפט קמא, לגבי חובת המשיב להשיב לפניות שהוגשו אליו באיחור, קבע בית משפט קמא, בהתבסס על בר"ם 9179/05 המקום של ש. שמחה בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו

(לא פורסם, 12.7.2006)), כי לאחר שחלף המועד להגשת ההשגה, הנישום איננו זכאי עוד להגשת "השגה" ולכן גם העירייה איננה חייבת לעמוד בלוחות הזמנים שנקבעו בחוק הערר למתן תשובות להשגות, שכן כאמור, אין מצויים אנו בהליך של השגה מבחינה פורמאלית. בית המשפט קמא ציין עם זאת כי במקרים של חיובים "ישנים" לכאורה, כמו מצב שבו נישום לא קיבל את הודעת התשלום במועד, ההתייחסות לא תהיה כאל מקרים של איחור בהגשת ההשגה, שכן המועד הרלוונטי הוא מועד קבלת הודעת התשלום (כך לפי סעיף 3 לחוק הערר). ביחס לטענת המבקשת לגבי חוסר תום הלב מצד המשיב, קבע בית המשפט המחוזי כי אין לקבל את הטענה, וכי גם נישום הסבור כי הוא זכאי לפטור משום שהעירייה היתה מודעת לכך שנכס שלו לא היה בשימוש חייב להעלות טענה זו במועד שנקבע לכך בחוק הערר. לבסוף קבע בית המשפט קמא כי איננו רואה מקום להחזיר את הדיון לוועדת הערר שכן על ערכאת הערעור לבחון האם החלטות ועדת הערר הן במתחם הסבירות, ואם מדובר בהחלטה במתחם הסבירות – כגון זו נשוא הערעור – אין להתערב בה. כנגד פסק דין זה מכוונת בקשת רשות הערעור שלפני.

4.

המבקשת מעלה בבקשת רשות ערעור זו את הטענות שהעלתה בבית המשפט המחוזי – אשר נדחו. לגבי פסק הדין של בית המשפט קמא טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט עת לא קבע שהתנהלות המשיב ביחס לחיוב המבקשת בארנונה לגבי המכפיל נגועה בחוסר תום לב. המבקשת מוסיפה וטוענת כי שגה בית המשפט קמא בציינו כי אין פגם בהגשת תשובת המשיב באיחור, וכי פסק הדין בעניין המקום של שמחה איננו מעלה או מוריד לעניינה, שכן אין בו קביעה חד-משמעית המהווה הלכה והקביעות שעליהן נשען בית המשפט קמא הינן בגדר הערות אגב בלבד. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט קמא בכך שלא ייחס חשיבות לעובדה שהמנהל הארנונה יכול להאריך את מועד הגשת ההשגה ורשאי גם לדון בהשגה לגופו של עניין, אם זו הוגשה באיחור. לבסוף טוענת המבקשת כי היה על בית המשפט להתחשב גם בכך שהמשיב לא העלה את טענת האיחור עד למועד הגשת תשובתו לערר.

להשלמת התמונה יוער כי עקב תקלה - ככל הנראה - ניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי עוד בטרם שהוגשו סיכומי התשובה מטעם המבקשת. אולם, לאחר שבית המשפט המחוזי עיין בסיכומי התשובה נקבע כי פסק הדין שניתן ממילא עונה גם על הטענות שהועלו על ידי המבקשת בסיכומי התשובה שלה, שהוגשו במועד ועקב תקלה לא הועברו לכב' השופטת ר' רונן. בהחלטה זו נאמר עוד על ידי בית המשפט קמא כי המבקשת לא הוכיחה שהגישה את ההשגה במועד, ודחתה את הטענה ולפיה יש לחשב את המועד להגשת ההשגה החל ממתן פסק דין בערעור אחר שהגישה המבקשת בהליך משפטי אחר בין אותם צדדים וזאת מן הטעם שההליך האחר עסק בסוגיה שונה מזו שלפנינו – שטח הנכס נשוא הערעור ובקשת רשות הערעור.

5.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, מסקנתי היא כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתשובת המשיב.

פנייתה של המבקשת למשיב הוגשה באיחור. בית משפט קמא קבע זאת כממצא עובדתי (ראו: עמ' 4 לפסק הדין) ובממצאים כגון דא אין ערכאת הערעור נוטה להתערב, לא כל שכן בגדרי בקשת רשות ערעור (ראו: בר"ם 4299/06 תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' המועצה האזורית גדרות (מיום 10.9.2006); בר"ם 1153/07 י.ר.א.ב שירותי נוי 1985 בע"מ נ' שרי אלדן, מנהל הארנונה של עיריית חדרה

(לא פורסם, 17.5.2007)) . בהתבסס על קביעה זו קבע בית משפט קמא כי השגה שהוגשה באיחור איננה מחייבת את העירייה להשיב לה במועדים שנקבעו בחוק הערר, במובן זה שלא תחול עליה הסנקציה הקבועה בסעיף 4(ב) לחוק הערר. קביעה זה מהווה יישום, למעשה, של פסק הדין של בית משפט זה בעניין המקום של שמחה , הגם שפסק דין זה היה קצר ותמציתי ביותר, המסר שעלה ממנו היה כי בנסיבות שבהן לא הוכיחה המשיגה כי ההשגה הוגשה במועד ויש חשש כי הוגשה באיחור, לא נפל פגם בהימנעות העירייה מלהשיב לבקשת המשיגה בתוך 60 ימים. נראה כי נסיבות אלה התרחשו גם בענייננו. מעבר לכך יש לזכור עוד כי נקבע כבר על ידי בית משפט זה, כי לא תינתן רשות ערעור במקרה שמתעוררת שאלה הנוגעת כל כולה ליישומה של הלכה, כפי שנראה שמדובר בענייננו (ראו: בר"ם 8730/06 חב' מגדלי אלרוב בע"מ נ' טייבר (לא פורסם, 14.12.2006); בר"ם 4281/06 הועדה המקומית לתכנון ובניה אצבע הגליל נ' עו"ד יהודה שועלי, מפרקה של נו-רסט בע"מ (לא פורסם, 24.11.2008); בר"ם 1375/09 שירותי בריאות כללית נ' עיריית רמת השרון

(לא פורסם, 22.6.2009)) . גם לגופו של עניין אינני סבור כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור, מטעמיו של בית המשפט קמא. אל לנו לשכוח עוד כי לפנינו ניצבת מבקשת אשר פעלה בניגוד לדיני התכנון והבנייה, ולבסוף ביקשה להיבנות מכך בכל הנוגע לתשלומי הארנונה שהוטלו עליה, וגם בכך יש להתחשב.

6.

נוכח כל האמור לעיל – בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.