בר"מ 6335/06 אורי לוזון נ. משטרת ישראל

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי שדחה בקשה לצו ביניים להשהיית האיסור על אבטחת המבקשים באבטחה אישית חמושה וניידת.

העתירה לבג"ץ

1.ביום 3.7.2006 הגישו המבקשים עתירה לבג"ץ לביטול הוראת המשיבים האוסרת על חברת השמירה "בסט מאבטחים בע"מ" (להלן: החברה) לאבטח את המבקשים באבטחה אישית חמושה וניידת (להלן: אבטחה ניידת) החל מיום 1.7.2006. ההוראה התקבלה בהחלטת אגף רישוי כלי יריה במשרד הפנים, בהתבסס על המלצת משטרת ישראל, להוסיף תנאים לרשיון מיוחד להחזקת כלי יריה (להלן: רשיון מיוחד) הניתן לחברות שמירה בהתאם לסעיף 10ג(א) לחוק כלי היריה, תש"ט-1949, מכוחו יכולה לבצע חברת שמירה אבטחה ניידת. ביום 9.7.2006, לאחר שנתקבלה תגובת המשיבים ובה טענה כי למבקשים קיים סעד חלופי לפי סעיף 11 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לענינים מיהליים, התש"ס-2000, הודיעו המבקשים כי בכוונתם להגיש עתירה במתכונת דומה לבית המשפט לענינים מינהליים. אי לכך נמחקה העתירה בבג"ץ (בג"ץ 5608/06 לוזון נ' משטרת ישראל (טרם פורסם)).

העתירה לבית המשפט לענינים מינהליים

2.ביום 11.7.2006 הגישו המבקשים עתירה במתכונת דומה לבית המשפט לענינים מינהליים, ועמה בקשה לצו ביניים.

לטענת המבקשים, הם נתונים תקופה ארוכה לאיומים על חייהם ואף קיבלו אזהרה בעניין זה על ידי המשטרה. משך שנים הם היו מאובטחים על ידי מאבטחי החברה שהיו מלווים אותם באבטחה ניידת. ואולם במחצית הראשונה של שנת 2006 השתנתה מדיניות המשיבים בנוגע לחידוש הרשיון המיוחד לאבטחה ניידת. אצל המשיב 2 (להלן: המשיב) נתקבלה החלטה ולפיה חברת שמירה המעוניינת ברשיון מיוחד תהיה חייבת להציג בפני פקיד רישוי במשרד הפנים, כתנאי לקבלת או חידוש הרשיון המיוחד, את רשימת האישים המאובטחים על ידה אותם היא מבקשת לאבטח באבטחה ניידת, לשם בחינתה על ידי המשיבה 1 (להלן: התנאי). החברה שלחה למשיב את רשימת האישים ובכללה שמות המבקשים. ביום 26.6.2006 הודיע המשיב לחברה כי הוחלט שלא לאשר את בקשת החברה לחידוש הרשיון המיוחד. רשיון החברה לאבטחה ניידת פקע אפוא ביום 1.7.2006.

המבקשים טענו עוד, כי דחיית הבקשה לחידוש הרשיון נעשתה תוך הפרת חובת השימוע לחברה. כן נטען כי ההחלטה התקבלה משיקולים זרים, שכן היא איננה קשורה בחברה אלא במבקשים, וכי היא התקבלה בחוסר סמכות, שכן לגישת המבקשים חוק כלי היריה מתיר רק התנאת תנאים הנוגעים לבעל הרשיון -החברה המאבטחת (ולא ללקוחות בעל הרשיון - האישים המאובטחים). עם העתירה נתבקש גם צו ביניים להשהיית האיסור על אבטחת המבקשים באבטחה ניידת. החברה עצמה לא הגישה עתירה משל עצמה וגם לא צורפה על ידי העותרת כצד לעתירה המינהלית.

3.המשיבים הגישו תגובה בבית המשפט המחוזי וזו צורפה לבקשה שלפני.

לטענת המשיבים, המבקשים הינם "בכירים בארגון פשע מסוכן בראשו עומד עמיר מולנר" והם, כמו גם המאבטחים שלהם, היו מעורבים בשני אירועים אלימים שהתרחשו במלון "דניאל" ובמסעדת "מפגש הסטייק". לטענת המשיבים ניתן ללמוד מנסיון אירועים אלה כי שיטת האבטחה הניידת העלתה את כמות אמצעי הלחימה שבידי ארגוני הפשיעה וחומרתם, והביאה להסלמה בקרב המתנהל ביניהם באופן המסכן את שלום הציבור. בנסיבות אלה החליט המשיב, כענין שבמדיניות כללית, כי יש להוסיף התנאי האמור לעיל. על יסוד החלטה זו נשלחה הנחייה בדבר התנאי לחברות השמירה (הנחיה שכותרתה "חידוש רשיון מיוחד לפי סעיף 10ג לחוק כלי היריה – התראה" (להלן: ההנחיה)). לטענת המשיבים, הנחיה זו יושמה באופן אחיד ושוויוני על כל חברות השמירה שביקשו לחדש את הרשיון המיוחד, לרבות החברה בענייננו, ומאז שיושמה ההנחיה נדחו כל הבקשות למתן שירותי אבטחה ניידת. ההנחיה, כך נטען, התקבלה מכוח הסמכות המוקנית למשיב להתנות תנאים ברשיון מיוחד מכוח חוק כלי היריה, תש"ט-1949 והיא מתבססת על שיקול ענייני - הבטחת שלום הציבור, ובלשון התגובה: "לנוכח נסיון העבר באופן כללי ולאור מעורבותם האישית של המבקשים ומאבטחיהם בקטטות אלימות בהן נעשה שימוש בעבר בכלי הנשק שבחזקתם, מתקיים החשש כי ייעשה בכלי נשק זה שימוש לצרכים עבריינים בעתיד וכי שימוש זה עלול גבות קורבנות חפים מפשע ולזרוע פחד ואימה בקרב הציבור הרחב. לפיכך, החליט משרד הפנים שלא להיעתר לבקשת המבקשים".

החלטת בית המשפט לענינים מינהליים

4.ביום 26.7.2006 דחה בית המשפט לענינים מינהליים (כב' השופט ע' בנימיני) את הבקשה למתן צו ביניים. בית המשפט קבע שמטרתו של צו הביניים המבוקש איננה לשמר את המצב הקיים אלא לשנותו . נקבע כי מתן צו הביניים יחייב, למעשה, מתן רשיון מיוחד לחברה לביצוע אבטחה ניידת של המבקשים עד למתן פסק דין בעתירה המינהלית, אף כי בהתאם למצב הקיים - על-פי ההנחיה מתחילת שנת 2006 - כבר דחה המשיב את הבקשה למתן רשיון מעין זה:

"הבקשה לצו ביניים לא נועדה לשמר את המצב הקיים עד למתן פסק דין בעתירה, אלא לשנותו. המצב הקיים בעת הגשת העתירה – מאז צאתו של הנוהל החדש בתחילת שנת 2006 – הוא שחברות האבטחה אינן רשאיות לבצע אבטחה אישית חמושה וניידת בלא מתן היתר לכך . הרשיון של חברת "בסט" פקע ביום 30.6.06 (נספח ו' לבקשה), והבקשה לחידושו נדונה על פי הנוהל החדש, וסורבה מן הנימוקים שפורטו לעיל... הבקשה למתן צו ביניים נועדה, למעשה, להעניק לחברה רשיון לבצע אבטחה חמושה וניידת של המבקשים עד למתן פסק דין בעתירה, אף כי משרד הפנים דחה את הבקשה למתן רשיון מעין זה. לכן, מדובר בשינוי המצב הקיים, ולא בשמירה על המצב הקיים ערב הגשת העתירה . אמנם בעבר יכולות היו חברות השמירה להעניק למבקשים שירותי אבטחה ניידת חמושה, אך מצב זה השתנה עם קבלת הנוהל החדש בתחילת שנת 2006".

אשר לסיכויי העתירה

נקבע כי היא מעוררת "סוגיה שאיננה פשוטה כלל ועיקר" אשר "ראויה לדיון מעמיק וממצה". אשר למאזן הנוחות נקבע, כי הוא נוטה לטובת המשיבים, שכן בענייננו גובר הצורך בהגנה על שלום הציבור. על כן, נדחתה הבקשה:

"העתירה מעלה סוגיה שאיננה פשוטה כלל ועיקר. השאלה היא האם רשאי משרד הפנים למנוע מאדם אבטחה אישית חמושה וניידת, אשר עשויה למנוע פגיעה בו, בשל היותו עבריין, או בשל החשש שהמאבטחים ינהגו שלא כדין בעת התלקחות תקרית בין עבריינים, וישתמשו בכלי הנשק שלהם באופן שיסכן את הציבור. סוגיה זו ראויה לדיון מעמיק וממצה, ואינני סבור שיש לאפשר שינוי של המצב הקיים קודם למתן פסק דין בעתירה. מניעת שירותי אבטחה חמושה למבקשים עלולה לסכן את חייהם. אך מתן שירותי אבטחה חמושה עלולה לסכן את הציבור. נראה לי כי מאזן הנוחות במקרה זה נוטה לטובת שמירת המצב הקיים, והגנה על שלום הציבור . המידע שהצטבר בידי המשיבים מצביע, לכאורה, על כך שאבטחה חמושה לאנשים המוגדרים על ידי המשטרה כראשי הפשע המאורגן עלולה לסכן את הציבור. אשר על כן, הבקשה למתן צו ביניים נדחית".

5.על החלטה זו הוגשה לבית משפט זה "בקשת רשות ערעור דחופה (על סירוב לתת צו ביניים וסיכון חיים)".

בקשת רשות הערעור

6.בקשת רשות הערעור חוזרת בעיקרה על הטענות שבעתירה המינהלית ומוסיפה טענה חדשה, לענין הקביעה בהחלטת הערכאה הראשונה לפיה מתן צו הביניים יביא ל שינוי המצב הקיים: לגישת המבקשים, המצב הקיים הוא זה שהיה בתוקף לסוף חודש יוני 2006, המועד בו פקע הרשיון המיוחד שניתן לחברה למתן אבטחה ניידת למבקשים. על כן, מטרתה של הבקשה לצו ביניים היא לשמר את המצב הקיים לגישתם, בדמות הארכת תוקף הרשיון המיוחד למתן אבטחה ניידת עד למתן פסק דין בעתירה המינהלית. לטענתם, משך כל תקופת המחצית הראשונה של שנת 2006 "לא [החברה] וודאי שלא העותרים, ידעו או יכלו לדעת בדבר הגזירה העומדת ליפול על ראשם, שכן זו נודעה להם רק בסוף חודש יוני 2006 סמוך למועד פנייתם לבית המשפט... הקביעה כי המצב הנוכחי קיים מתחילת שנת 2006 – בטעות יסודה".

אשר לסיכויי העתירה נטען, בכל הקשור למקור הסמכות להתנאת התנאי ברשיון המיוחד, כי סעיף 12(א)(2) לחוק כלי היריה "מקנה למשיבים סמכות להתנות תנאים לגבי כישוריהם של המאבטחים, עברם הפלילי, נסיונם בהפעלת נשק ותנאי עבודתם אך לא להורות להם את מי לאבטח. הזכות לברור את לקוחותיו נתונה לנותן השירות. לא יתכן כלל, שמדינה תוכל להחליט כי אנשים מסויימים אינם זכאים להגנה חמושה ע"י מאבטחים למרות שחייהם בסכנה... זוהי חריגה מסמכות". אשר למאזן הנוחות נטען, כאמור, כי חייהם של המבקשים בסכנה וכי הם "אינם בכירים ו/או זוטרים בארגון הפשע, אם קיים כזה בראשותו של עמיר מולנר ו/או בכל ארגון פשע אחר".

7.כאמור היתה מונחת לפני תגובת המשיבים שהוגשה לבית המשפט לענינים מינהליים.

דיון

8.דין הבקשה להידחות. לדעתי אין מקום להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי.

9.טענתם העיקרית של המבקשים בפני היא השגתם על הגדרת "המצב הקיים". בתחילת שנת 2006 החלה עבודת המטה אצל המשיבים שעניינה שינוי תנאי הרשיון המיוחד לחברות שמירה, כהגדרתו בסעיף 10ג לחוק כלי היריה. מדיניות זו התגבשה לכדי ההנחיה הנזכרת לעיל, שמטרתה "לקבוע הליך רישוי לביצוע חידוש הרשיון המיוחד והליך עבודה אחיד" (כאמור בסעיף 2 להנחיה). ההנחיה, שאינה נושאת תאריך, נשלחה לחברות השמירה. באפריל 2006 נשלחה ההנחיה גם לחברה. במאי 2006 השתתפה החברה ביום עיון בנושא, במסגרתו הובהר לה ולחברות שמירה אחרות כי עליהן להגיש רשימת מאובטחים למשיבה 1 (להלן: המשטרה) בהתאם להנחיה. ביום 19.6.2006 פנתה החברה למשטרה בבקשה לאשר את רשימת המאובטחים, ובכללה, כאמור, המבקשים. ביום 26.6.2006 הודיע המשיב לחברה כי בעקבות בדיקת המשטרה הוחלט שלא לחדש לחברה את הרשיון ועל החברה להפסיק ליתן שירותי אבטחה ניידת החל מיום 1.7.2006. המשיבים הבהירו בתגובתם, כי בקשת החברה לחידוש הרשיון נדחתה בשל השמות הכלולים ברשימת המאובטחים. הרשיון המיוחד פקע אפוא ביום 1.7.2006 ולא חודש. כבר ביום 3.7.2006 הוגשה העתירה לבית המשפט הגבוה לצדק. בנסיבות אלה יש לדעתי, לכאורה, טעם בטענת המבקשים בעניין "המצב הקיים". עם זאת אין מקום להתערבות בהחלטת בית המשפט המחוזי וזאת מטעם אחר, הטעם של מאזן הנוחות.

10.מאזן הנוחות הוא לדעתי השיקול העיקרי שמביא למסקנה כי יש לדחות את הבקשה (על חשיבותו של שיקול מאזן הנוחות ראו, למשל, בר"ם 2077/06 ימית ניהולית 2000 בע"מ נ' עיריית ירושלים (טרם פורסם)).

הטעמים עליהם הצביעו המשיבים כניצבים בבסיס ההנחיה הם, כאמור, הרצון להפחית באופן כללי את מספר כלי הנשק המצויים ברחובות ישראל, וההערכה כי תופעת האבטחה הניידת של גורמים עבריינים, אשר התעצמה בשנים האחרונות, מסכנת את שלום הציבור. לכאורה יש בסיס לטענתם של המשיבים לפיה האבטחה הניידת מאפשרת לגורמים עבריינים "לרכוש" נשק חוקי תחת הכסות של שירותי שמירה ויוצרת "מרוץ התחמשות" בין גורמי הפשיעה השונים. זאת ועוד: מתגובת המשיבים עולה כי קיים מידע לפיו גם כלי הנשק החוקיים שבידי המאבטחים נוצלו לצורך פעילות עבריינית. נסיון העבר, כמפורט במכתב האגף לחקירות ולמודיעין מיום 5.7.2006 שכותרתו "אירועים בהם מעורבים מאבטחים חמושים", מלמד כי ההגנה הניתנת באמצעות האבטחה הניידת אינה מרפה את ידיהם של "העבריינים שמנגד" אשר נוקטים באמצעי לחימה חריפים יותר, היוצרים סיכון גבוה יותר לשלום הציבור, בכדי להתגבר על האבטחה הניידת. בדרך זו נחשפים עוברי אורח תמימים מקרב הציבור הרחב לסכנת נפשות עת הם נקלעים לזירת עימות בין עבריינים, שהיא בבחינת "שטח אש" של ממש.

11.עד כאן באשר לטעמים הכלליים שבבסיס שינוי המדיניות. ואולם המשיבים הוסיפו כאמור גם טעמים פרטניים באשר למעורבותם של המבקשים עצמם, ומאבטחיהם, באירועים קונקרטים של עימות בין עבריינים. בהקשר זה נטען, כי בבסיס ההחלטה שלא לחדש את הרשיון המיוחד לחברה עומד מידע קונקרטי, אשר פורט בתגובת המשיבים. החשש הוא, שהמשך האבטחה הניידת למבקשים עלול להביא לסיכון הציבור הרחב. בחשש זה אין להקל ראש.

המבקשים הכחישו בתוקף את המיוחס להם בתגובת המשיבים. לטענתם הם "אכן חברים של עמיר מולנר, חברות אישית הנפרשת על פני שנים רבות, מהצבא או מהילדות אך אין לכך כל קשר לחברות לצרכי פשיעה" (סעיף 1 לתגובת העותרים לתגובת המשיבה בבית המשפט לעניינים מינהליים). עוד העלו טענות לגבי האירועים הקונקרטים המיוחסים להם בתגובת המשיבים.

12.במסגרת הבקשה שלפני, בקשה לצו ביניים, לא ניתן להכריע בשאלת מעורבותם, לכאורה, של המבקשים באירועים הקונקרטים המיוחסים להם. ואולם בשלב זה יש לדעתי ליתן משקל מכריע לחובתם של המשיבים להבטיח את שלום הציבור, תוך זיהוי הסכנה הממשית הכרוכה בפגיעה באזרחים תמימים העלולים להיקלע לזירת עימות בין עבריינים. ענין זה מטה את הכף במישור מאזן הנוחות לטובת המשיבים. אכן, חובת המשיבים להבטיח את שלום הציבור כוללת בחובה גם את החובה להגן על המבקשים. ואולם כעולה מתגובת המשיבים "המבקשים מעולם לא פנו למשטרת ישראל בתלונה כי קיימים איומים על חייהם" ואם תוגש כזו ברי כי "זו תתברר לאשורה" (סעיף 46 לתגובת המשיבים). מכאן, בעוד שמצד אחד, החשש לפגיעה בשלום הציבור הוא ממשי ונשען על נסיון מר מאירועי העבר ועל מידע קונקרטי לכאורה, ומצד שני, לא ברור טיבו והיקפו של החשש לו טענו המבקשים, הרי שבנסיבות העניין הכף נוטה לטובת המשיבים ולטובת דחיית הבקשה לצו ביניים.

13.אשר על כן, הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.