בר"מ 6338/07 לטיפה עיד נ. שר הפנים

לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לענינים מינהליים בירושלים (כבוד השופט י' עדיאל) לדחות את בקשת המבקשת 1 לצו ביניים במסגרת עתירה שהוגשה על ידה.

הרקע וההליכים

1.

המבקשת 1 (להלן: המבקשת) היא אזרחית ארה"ב. בין השנים 2002 ל- 2006 שהתה בישראל, באופן מצטבר, לתקופות ארוכות שאינן אופיניות לביקורי קרובים. מטעם זה, עוד ביום 17.11.2006 סורבה כניסתה לישראל בשל חשש מהשתקעותה בארץ. המבקשת לא ראתה לפנות למשיבים בנושא הסירוב או להעמיד את החלטתם לביקורת שיפוטית, אלא בחרה לשוב ולנסות להכנס לישראל דרך נמל התעופה בן גוריון ביום 31.5.2007. המשיבים סירבו לאשר את כניסתה. במסגרת עתירה שהוגשה בעניין זה לבית המשפט לענינים מינהליים בתל אביב-יפו (עת"מ 1624/07) הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה ביום 3.6.2007 תוקף של החלטה (כב' השופטת א' קובו) לפיה תותר כניסת המבקשת לישראל וכי שהותה בארץ תהיה עד ליום 15.7.2007. כמו כן נקבע כי המבקשת תפקיד ערבות בסך 25,000 ש"ח וכי תצהיר שידוע לה כי היא מסורבת כניסה לישראל עד לסוף שנת 2011.

2.

כשבועיים לאחר כניסתה לארץ פנתה המבקשת למשיבים בבקשה להארכת אשרת שהייה בששים ימים נוספים. הבקשה נדחתה והמבקשת הגישה עתירה חדשה לבית המשפט לענינים מינהליים בירושלים המכוונת לסירוב המשיבים להאריך את אשרת שהייתה. עם העתירה הוגשה בקשה לצו ביניים שיורה על הארכת אשרת השהייה של המבקשת, כמו גם מניעת חילוט הערבות שהופקדה על ידה ומניעת הרחקתה. בבקשה לצו ביניים טענה המבקשת כי אחותה – המבקשת 2 – נזקקת לטיפולה ועזרתה וכי הארכת השהייה נועדה גם כדי לאפשר לה לטפל בנכסי עזבון בעלה שבישראל. המבקשת ציינה כי מזה שנים רבות היא מקבלת אשרות שהייה בישראל וכי אין היא חורגת מאותן אשרות אלא יוצאת את הארץ בזמן. המבקשת הדגישה כי היא אזרחית ארה"ב וכי כל ילדיה חיים בארה"ב, כך שאין עילה לסרב להאריך את אשרת שהייתה. המבקשת הוסיפה וטענה כי סיכויי העתירה להתקבל גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה.

3.

בתגובתם לבקשה

טענו המשיבים כי בפעולותיה של המבקשת יש משום חוסר תום לב וחוסר נקיון כפיים, כמו גם זילות בהסכמה שקיבלה תוקף של החלטת בית משפט. המשיבים הסבירו כי החלטתם שלא להאריך את שהיית המבקשת בישראל נובעת מהחשש להשתקעותה בישראל, ופירטו כי מאז 2002 שוהה האחרונה כמעט ברצף בישראל. יציאותיה מן הארץ הן לתקופות קצרות ביותר ולשם חידוש אשרה. בנסיבות אלה – כך נטען – החלטתם מצויה במתחם הסבירות, ואין יסוד להתערב בה נוכח היקף שיקול הדעת הנתון לשר הפנים בכגון דא.

4.

בית המשפט דחה את הבקשה תוך שהוא קובע כי:

"נוכח החשש שמעלה המשיב, חשש שעל פני הדברים יש בו ממש, כי [המבקשת] מבקשת להשתקע בישראל ולנוכח העובדה שהעותרת מבקש[ת] בבקשה זו לחזור בה מההסדר אליו הגיעו הצדדים בהסכמה, לפיו תותר כניסתה לישראל עד ליום 15.7.07 בלבד, הבקשה נדחית"

להחלטה זו מכוונת הבקשה שלפני.

דיון

5.

עיינתי בבקשה על נספחיה, בה חזרה המבקשת על טענותיה האמורות, ובתגובת המשיבים שהוגשה לבית משפט קמא. הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

6.

כידוע בבוא בית המשפט להכריע בבקשה למתן צו ביניים עליו לבחון ככלל שני עניינים. הראשון הוא סיכוי העתירה להתקבל והשני הוא "מאזן הנוחות". בענייננו סיכויי העתירה להתקבל, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, אינם גבוהים נוכח שהיית המבקשת בישראל כמעט ברצף מאז שנת 2002, והסכמת הצדדים כי תעזוב את הארץ עד ליום 15.7.2007, שקיבלה תוקף של החלטה.

7.

גם בבחינת מאזן הנוחות, הנחשב בסופו של יום לאבן הבוחן העיקרית ( בר"ם 10812/02

חן המקום בע"מ נ' התעשייה האווירית לישראל בע"מ (לא פורסם, 23.1.2003); בר"ם 301/03 אחים סקאל בע"מ נ' רשות שדות התעופה (לא פורסם, 18.3.2003)) אין כדי לסייע למבקשת. המבקשת הגיעה עם המשיבים להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה כי תצא את הארץ עד ליום 15.7.2007. להחלטה זו משקל מכריע באיזון בין השיקולים השונים, ואין יסוד שיצדיק סטייה ממנה. זאת ועוד – אי מתן הצו לא יסכל את בירור ההליך העיקרי. לא תהיה מניעה ממתן סעד אפקטיבי בסופו של יום, אם תהיה עילה לכך, גם בלא שיינתן הצו. חילוט הערבות אינו בלתי הפיך, ואין צריך לומר כי לא יהיה כל קושי בהחזרת הסכום שיחולט אם תזכה המבקשת בעתירתה. זאת ועוד – אם בסופו של יום תתקבל העתירה, תוכל המבקשת לשוב ולהיכנס לישראל כפי שעשתה פעמים רבות בעבר.

8.

אשר על כן הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה לא יעשה צו להוצאות. הנחתי היא כי המבקשת תוכל לפנות למשרד הפנים בבקשה לאפשר לה להיכנס לישראל על מנת שתוכל להיות נוכחת בדיון בעתירה, בכפוף לערבויות מתאימות; וכי הבקשה תשקל לגופה.