בר"מ 6367/15 עיריית קרית מוצקין נ. מתן זיני

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחיפה (כב' השופט הבכיר י' גריל ) בת"מ 27265-03-14 מיום 13.8.2015 בה התקבלה בקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשת (להלן: העירייה ).

1.

המשיב הגיש נגד העירייה בקשה לאישור תובענה ייצוגית בה הלין על כך שהיא קובעת את סכום הארנונה בו חייבים מחזיקי נכסים שסיווגם הוא "מבנים אחרים-עסקיים" ושטחם אינו עולה על 100 מ"ר (להלן: נכסים עסקיים קטנים ) על ידי חלוקת כל הנכסים העסקיים הקטנים בעיר לחמש קבוצות גודל אשר כל אחת מהן חייבת בתשלום ארנונה בסכום שונה (לדוגמא: מחזיקי נכסים ששטחם עד 20 מ"ר מחויבים לשלם 3814.9 ש"ח לשנה, מחזיקי נכסים ששטחם נע בין 21 מ"ר ל- 30 מ"ר מחויבים לשלם 4894.5 ש"ח לשנה, וכן הלאה). לטענתו, שיטת חיוב זו עומדת בניגוד להוראות סעיפים 8 ו- 9(ב) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: החוק ), ולתקנה 3(א) לתקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות ) הקובעת כי " הארנונה הכללית אשר תוטל על נכס תהיה בסכום המתקבל ממכפלת מספר המטרים הרבועים של הנכס בסכום הארנונה למטר רבוע ". לפיכך, עתר המשיב לאשר לו לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה ולהורות לה להשיב לקבוצת התובעים המיוצגת את ההפרש שבין סכום הארנונה אותו גבתה מהם בשנתיים שקדמו להגשת בקשת האישור ובין הסכום שאותו הייתה גובה מהם אילו הייתה פועלת כחוק.

1.

בית המשפט קמא קיבל את בקשת האישור והתיר למשיב לנהל את התובענה הייצוגית נגד העירייה. בהחלטתו קבע בית המשפט קמא כי השיטה בה נקטה העירייה כדי לקבוע את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה אינה עומדת בדרישות החוק והתקנות המורים מפורשות כי החיוב בארנונה כללית יחושב לפי סך המטרים הרבועים בנכס כשהוא מוכפל בתעריף הארנונה למטר רבוע. עוד קבע בית המשפט קמא כי קביעת שיעור החיוב בארנונה שלא על פי שטחו המדויק של הנכס אלא על פי חלוקה לקבוצות היא בלתי סבירה, מן הטעם שהיא מובילה לכך שהנישומים בכל אחת מן הקבוצות משלמים יותר ארנונה למטר רבוע ככל שהנכס בו הם מחזיקים קטן יותר, ולכך שנישומים המחזיקים בנכסים בגדלים שונים חייבים באותו הסכום. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי העובדה שלדעת העירייה תעריפי הארנונה אותם קבעה לנכסים עסקיים קטנים הם סבירים ואף נמוכים בהשוואה לתעריפים שקבעו רשויות מקומיות סמוכות, אינה מצדיקה את העובדה שתעריפים אלו נקבעו שלא כחוק. לפיכך, התיר בית המשפט קמא למשיב לנהל תובענה ייצוגית נגד העירייה בטענה כי יש להשיב למחזיקי הנכסים העסקיים הקטנים בעיר את ההפרש בין סכומי הארנונה אותם שילמו בפועל לבין הסכומים שהיה עליהם לשלם אילו נקבעה חבותם בארנונה בהתאם להוראות החוק והתקנות.

2.

העירייה הגישה בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט קמא בה מיקדה את טענותיה אך בשאלה האם עלה בידי המשיב להוכיח קיומה של אפשרות סבירה כי בסופו של יום היא תידרש להשיב לקבוצת התובעים סכומי ארנונה אותם גבתה ביתר. לטענת העירייה לא עלה בידי המשיב לעשות כן ולשיטתה היה על בית המשפט קמא לדחות את בקשת האישור מן הטעם שלא הוכח ולו לכאורה כי למשיב או למי מחברי הקבוצה נגרם נזק כלשהו כתוצאה מהפגם הנטען בשיטת החיוב בה נקטה. לטענת העירייה, על מנת לבסס את הטענה כי עומדת לחברי הקבוצה עילת השבה היה על המשיב להראות, ולו לכאורה, כי ישנו הפרש בין סכומי הארנונה אותם שילמו חברי הקבוצה בפועל ובין הסכומים אותם היו משלמים אילו נקבעה חבותם בארנונה בהתאם להוראות החוק והתקנות. ואולם, כך טוענת העירייה, סוגיה זו כלל לא נבחנה על ידי בית המשפט קמא . יתר על כן, כך טוענת העירייה, בית המשפט קמא כלל לא דן בטענתה לפיה שיטת החיוב בה נקטה הביאה לגביית חסר של ארנונה ורק הטיבה עם חברי הקבוצה בהשוואה למחזיקי נכסים דומים בערים שכנות. לפיכך, טוענת העירייה כי לא הוכח קיומה של אפשרות סבירה שהשאלות אותן מעוררת התובענה יוכרעו לטובת הקבוצה ומטעם זה היה על בית המשפט קמא לדחות את בקשת האישור.

3.

המשיב טוען מנגד כי די בכך שנקבע כי שיטת החיוב בה נקטה העירייה היא בלתי חוקית על מנת שיותר לו לנהל נגדה תובענה ייצוגית, וכי הוא אינו נדרש להוכיח בשלב בקשת האישור את הנזק שנגרם לו או לחברי הקבוצה. המשיב מציין כי בבקשת האישור טען כי לו הייתה העירייה פועלת כחוק, סכום הארנונה למטר רבוע בו הייתה מחייבת את מחזיקי הנכסים העסקיים הקטנים בכל אחת מחמש קבוצות הגודל אותן קבעה היה שווה בערכו לתעריף הארנונה למטר רבוע אותו משלמים כיום מחזיקי הנכסים הגדולים ביותר בכל אחת מן הקבוצות (כלומר, בהתאם לתעריף הארנונה הנמוך ביותר בקבוצה), והוא אף הגיש תחשיב בנוגע לסכום הגבייה ביתר בהתבסס על הנחה זו. לטענתו, כך נעשה במקרים אחרים בהם רשויות מקומיות עברו מחיוב בארנונה לפי חלוקה לקבוצות לחיוב לפי תעריף למטר רבוע, וכך יש לנהוג גם במקרה דנן. לפיכך, טוען המשיב כי הוא עמד בנטל להוכיח כי ישנה אפשרות סבירה שנגבתה מחברי הקבוצה ארנונה ביתר.

4.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

הלכה היא כי בית המשפט הדן בבקשה לאישור תובענה ייצוגית אינו נדרש להכריע במכלול השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים, משל היה דן בתובענה הייצוגית עצמה, אלא רק באותן שאלות אשר ההכרעה בהן דרושה כדי לבסס קיומה של אפשרות סבירה כי התובענה תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת (סעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 ; רע"א 2128/09 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ עמוסי , בפסקאות 15-13 לפסק דינו של המשנה לנשיא (בדימ') א' ריבלין (5.7.2012) ). במקרה דנן פסק בית המשפט קמא כי די בכך שהשיטה בה קבעה העירייה את חבותם של מחזיקי נכסים עסקיים קטנים בארנונה אינה חוקית על מנת לבסס אפשרות סבירה שהתובענה הייצוגית תוכרע לטובת קבוצת התובעים המיוצגת. במסקנה זו לא מצאתי מקום להתערב זאת הטעם שבשלב בקשת האישור לא עלה בידי העירייה לסתור את הטענה שהעלה המשיב ולפיה תעריף הארנונה למטר רבוע בו היו חייבים חברי הקבוצה, אילו הייתה העירייה נוהגת כחוק, שווה בערכו לתעריף הארנונה למטר רבוע אותו משלמים כיום מחזיקי הנכסים הגדולים ביותר בכל אחת מקבוצות הגודל אותן קבעה העירייה.

6.

הטענה אותה העלתה העירייה בהקשר זה, לפיה סכומי הארנונה למטר רבוע אותם היא גובה ממחזיקי נכסים עסקיים קטנים, נמוכים מהסכומים אותם גובות רשויות מקומיות אחרות אין די בה כדי להדוף את בקשת האישור. אכן, סכומים שגובות רשויות מקומיות אחרות לפי החישוב הקבוע בחוק יכולים להוות אינדיקציה מסוימת לצורך עריכת התחשיב המשווה, אך אין בהם משום הוכחה חותכת לנטען על ידי העירייה בהינתן העובדה שכל רשות קובעת את התעריפים לעצמה ובענייננו השאלה מה הוא התעריף הסביר שהייתה העירייה קובעת אילו נקטה בשיטת החישוב הקבועה בחוק ובתקנות צריכה לכאורה להיבחן ראשית לכל תוך השוואה לתעריפים בני השוואה בצו הארנונה של העירייה-המבקשת עצמה. מכאן שגם אם נצא מנקודת הנחה כי תעריפי הארנונה לנכסים עסקיים קטנים אותם גובה העירייה נמוכים ביחס לתעריפים אותם גובות רשויות מקומיות אחרות, לא יהיה בכך בהכרח כדי לסתור את טענתו של המשיב בנוגע לתעריף הארנונה למטר רבוע אותו הייתה גובה העירייה אילו הייתה נוהגת על פי החוק והתקנות, ואת התחשיב המשווה שהגיש באשר לסכום הגבייה ביתר. עוד יש להעיר בעניין זה כי טענתה של העירייה לפיה גבתה ביודעין ארנונה בחסר במשך שנים רבות, מעוררת כשלעצמה קושי נוכח החובות המוטלות על התנהלותה כרשות ציבורית בהקשר זה.

לפיכך, אין בטענות שמעלה העירייה בנוגע לתעריפי הארנונה הנגבים על ידי רשויות מקומיות אחרות כדי לייתר את הבירור הנדרש להכרעה בשאלה מהו תעריף הארנונה למטר רבוע אותו הייתה גובה העירייה אילו הייתה נוהגת על פי שיטת החישוב שבה היא מחוייבת, לכאורה, על פי הוראות החוק והתקנות. סוגיה זו דינה להתברר במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית עצמה.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

העירייה תשלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בבקשה בסך 15,000 ש"ח.