בר"מ 6379/13 טטיאנה לזרי נ. מדינת ישראל

1.

המבקשת, אזרחית מולדובה, נישאה ביום 30.6.2007 לאזרח ישראלי, ובעקבות נישואיה קיבלה מפעם לפעם אשרות שהייה ועבודה מסוג א/5. ביום 15.1.2013 הוארך תוקף האשרה של המבקשת עד ליום 15.12.2013. בסמוך לאחר מכן נודע למשרד הפנים כי המבקשת מתגוררת בנפרד מבעלה, ולכן ביטל את האשרה שניתנה לה. ביום 19.2.2013 הגישה המבקשת עתירה מינהלית המכוונת להחלטת משרד הפנים שלא להאריך את האשרה. ביום 9.4.2013 התקיים דיון בעתירה ולפי המלצת בית המשפט, העתירה נמחקה והמבקשת הגישה השגה על ההחלטה שלא להאריך את תוקף האשרה. השגה שהגישה המבקשת נדחתה ביום 7.8.2013 תוך שהרחקתה מהארץ עוכבה למשך 30 יום. ביום 11.9.2013 הגישה המבקשת עתירה נוספת ובד בבד עתרה לצו ביניים למניעת הרחקתה מהארץ. בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיאה א' יעקב ) הורה על עיכוב הרחקת המבקשת מן הארץ עד למתן החלטה אחרת. בו ביום נעצרה המבקשת והובאה לפני בית הדין למשמורת של שוהים שלא כדין. המבקשת טענה כי בקשה שהגיש בעלה להתרת נישואין – שדבר הגשתה נודע לה לראשונה ביום 30.6.2013 – הוגשה על בסיס טענת כזב במטרה לקבל קצבה מהמוסד לביטוח לאומי. בית הדין למשמורת קבע, לאחר דיון בנוכחות המבקשת ללא בא כוחה, כי המבקשת תיוותר במשמורת. בקשה לעיון מחדש נדחתה אף היא. המבקשת ערערה על החלטת בית הדין שדחתה את הבקשה לעיון מחדש, ובית המשפט קמא (כב' סגן הנשיאה א' יעקב ) קבע דיון בערעורה ליום 22.10.2013. הבקשה שלפניי מכוונת להחלטת בית המשפט המחוזי לקבוע דיון בערעור המינהלי ליום 22.10.2013 ולא קודם לכן. נטען בה שמועד זה – שיחול 42 ימים לאחר המועד שהושמה במשמורת – אינו סביר.

2.

דין הבקשה להידחות ולו מהטעם שאין היא באה בגדר "החלטה אחרת" כהגדרתה בסעיף 12(ב) לחוק בתי משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000. עם זאת, המבקשת רשאית להגיש לבית המשפט קמא בקשה להקדמת מועד הדיון בערעור, וחזקה על בית המשפט שישקול את הבקשה בחיוב, בהתחשב במהות העניין ובכפוף לאילוצי יומנו.