בר"מ 6441/18 אורי יפה נ. קבוץ צרעה

1.

המבקשים הם ילדים של חברי קיבוץ צרעה (להלן: הקיבוץ ) . המבקש 1 (להלן: המבקש ) התגורר מחוץ לקיבוץ לאחר שירותו הצבאי ושב לקיבוץ בסוף שנת 1995. תחילה התקבל המבקש לקיבוץ במעמד מיוחד לתקופה מוגבלת עד לחודש אפריל 1996. המבקש היה מועמד לחברות בקיבוץ מחודש אוקטובר 1998 ועד לחודש מאי 2000, אז עזב את הקיבוץ. המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) הייתה מועמדת לחברות בקיבוץ בין 16.6.1993 ל-30.11.1993. היא התגוררה מחוץ לקיבוץ בשנים 1994–1996 ושבה לקיבוץ במעמד של אורחת. המבקשת הייתה מועמדת לחברות בקיבוץ מחודש יוני 1999 ועד לחודש אפריל 2000. בחודש יוני 2000 היא עזבה את הקיבוץ. המבקשים נישאו בשנת 2001 ושבו להתגורר בקיבוץ בשנת 2002 או בסמוך לכך במעמד של תושבים בני רשות. המבקשים הגישו לרשם האגודות השיתופיות (להלן: הרשם ) "בקשה להכרה בחברות מכוח התנהגות", שבה התבקש להורות על תיקון פנקס החברים של אגודת המשיב, כך שהמבקשים וילדיהם יירשמו כחברי קיבוץ. נטען, בין היתר, כי המבקשים רכשו מעמד זה מכוח התנהגות, וכי הופלו לרעה ביחס לבני קיבוץ אחרים בהליכי הקבלה. חוקר שמונה לעניין זה מצא כי התנהגות הצדדים וההסכמים ביניהם מלמדים שהמבקשים לא רכשו מעמד של חברי קיבוץ, ולכן המליץ לא להכיר בהם ככאלה. ביום 22.6.2017 אימץ עוזר הרשם (עו"ד א' אמיתי ) את מסקנות החוקר ודחה את בקשת המבקשים. בהחלטה צוין כי קיימת בתקנון הקיבוץ הוראה מפורשת שלפיה אין להתקבל לחברות בקיבוץ אלא בהצבעת האסיפה הכללית. עוזר הרשם הוסיף כי המבקשים לא הוזמנו לאסֵפות הקיבוץ ואף לא טענו כי שילמו דמי חבר. כן צוין כי כניסתם של המבקשים למעמד של מועמדים מלמדת אף היא על כך שאין להקנות להם מעמד מכוח התנהגות.

2.

ביום 20.2.2018 דחה בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) את ערעור המבקשים. בית המשפט ציין כי החל משנת 1994 מונע תקנון הקיבוץ קבלה לחברות מכוח התנהגות, וכי במועד זה לא היו המבקשים חברי קיבוץ או מועמדים לחברות. נוסף על האמור דחה בית המשפט את הטענה שהקיבוץ הפלה לרעה את המבקשים בהליכי הקבלה לחברות בקיבוץ. נקבע שהמבקשים לא ביססו את הטענה האמורה. בית המשפט הוסיף כי אי העלאת מועמדותם של המבקשים להצבעה לאחר שנת 2002 אינה מלמדת על הפלייתם, מכיוון שבתקופה זו מועמדותם לא עמדה על הפרק. עוד נקבע כי המבקשים לא הניחו תשתית עובדתית מספקת לטענה ששיקולים זרים עמדו ביסוד אי קבלתם לקיבוץ.

3.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשים טוענים כי עניינם מעורר שאלה עקרונית בדבר הפליה בקבלה לחברות בקיבוצים בישראל. לטענתם, הם לא התקבלו לחברות בקיבוץ בגין הפליה פסולה, על רקע לקות נפשית זמנית שבה לקה בעבר המבקש (טענה שעלתה לראשונה בבקשה זו), ומצבה המשפחתי של המבקשת כאם יחידנית (טענה שמן החומר שלפניי עולה כי לא נזכרה בבקשה לרשם). המבקשים מוסיפים כי בית המשפט לעניינים מנהליים לא התייחס להפליה מצד הקיבוץ לאחר שנת 2000 והתעלם מהאפשרות שהיה על הקיבוץ להעלות את מועמדותם להצבעה באסֵפה הכללית לפני שנת 2000 או לאחר מכן.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, באתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כידוע, הרשות לערער על פסק דין בגלגול שלישי תינתן במשורה, מקום שבו הבקשה מעוררת שאלה עקרונית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים הישירים למחלוקת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ

נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 , 128 (1982)). אמת המידה האמורה חלה גם בבקשות רשות לערער על פסק דין שניתן בערעור על החלטת רשם האגודות השיתופיות (ראו למשל בר"ם 2451/13 אלקיים נ' תאשור מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ , פסקה 6 (12.6.2013) ). הטענה המרכזית של המבקשים, בעניין הפלייתם, מכוונת נגד קביעות עובדתיות של בית המשפט לעניינים מנהליים בנסיבות הפרטניות של המקרה, ומשכך היא אינה מצדיקה מתן רשות לערער (שם). נוסף על כך, בית המשפט דן באפשרות להעלות את מועמדות המבקשים להצבעה לפני שנת 2000. לא הוכח שהקיבוץ נהג במבקשים בהפליה או שלא כדין. ועוד, המבקשת לא השלימה את תקופת המועמדות הנדרשת בתקנון לצורך קבלה לחברות. גם אלו האחרונות הן קביעות קונקרטיות שאינן מצדיקות לתת רשות לערער לפי אמת המידה המקובלת.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה אין צו להוצאות.