בר"מ 6468/15 רשות שדות התעופה נ. צפריה מושב עובדים ואח'

1.

בפני בקשה לעיכוב ביצוע של פסק-דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד מיום 26.7.2015 ( בעמ"ן 948-09-14 ובעמ"ן 7034-10-14, השופטת א' שטמר ), שהוגשה בד בבד עם בקשת רשות הערעור עליו. בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים שהגישו הצדדים על החלטת ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה במחוז מרכז (להלן: ועדת הערר ) (ערר 9010/10) בתביעות המשיב לפיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק ), מיום 19.9.2012 ועל ההחלטות המשלימות לה אשר האחרונה ביניהן ניתנה ביום 2.7.2014.

2.

את הבקשה שבפני הגישו רשות שדות התעופה והוועדה המקומית לתכנון ולבניה לודים (להלן: הוועדה המקומית ), ואילו המשיב הוא מושב צפריה (להלן: המושב ) השוכן בסמיכות לאחד ממסלולי ההמראה של נמל התעופה בן גוריון (להלן: נמל התעופה ). בשנת 1997 אושרו שתי תכניות מתאר ארציות, תמ"א 2/4 ותמ"א 2/4א (להלן: התוכניות ) המקימות את טרמינל 3 של נמל התעופה ומגדילות את קיבולת הנוסעים שלו ואת כמות הסחורות העוברות בו. בעקבות זאת, הגיש המושב תביעה לפיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק בטענה כי הרחבת הפעילות בנמל התעופה תפגע בערך הנחלות במושב. המושב החליט לנהל את תביעתו בנפרד מבעלי נכסים רבים אחרים בסביבה, אשר עניינם התברר במשותף ונדון לאחרונה בבית משפט זה במסגרת עע"ם 683/13 רשות שדות התעופה נ' טויטו (3.9.2015) (להלן: עניין טויטו ).

3.

תביעת הפיצויים של המושב נדחתה על-ידי הוועדה המקומית, ובהמשך לכך המושב הגיש ערר על החלטה זו לוועדת הערר. בוועדת הערר התנהלו הליכים ממושכים, אשר בסופם נקבע כי על המבקשות לפצות את המושב בסך של 2,403,000 שקל בגין הירידה בערכם של הנכסים במושב וכן בסכום נוסף של 10,100,000 שקל בגין עלויות המיגון האקוסטי. ועדת הערר קבעה, על בסיס חוות דעתם של שמאי מכריע ושל מומחה לאקוסטיקה כי שיעור הנזק שנגרם לנכסים עומד על 2.5%, שיעור השווה ל-50,000 שקל לנחלה טיפוסית, וכי לאחר בנייתו של מיגון אקוסטי היקף הנזק יצטמצם, ויעמוד על 1.25%, שהם 25,000 שקל. כמו כן, קבעה ועדת הערר כי על המבקשות לשאת בעלות המיגון האקוסטי של כלל הנכסים במושב, שעלותו נאמדה בכ-100,000 שקל לנחלה טיפוסית. הקמת המיגון, כך נקבע, תמזער את הנזק שנגרם בשל התכניות. ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי בהתחשב בסעיף 200 לחוק אמנם אין לפצות את המושב על ירידת ערך בשיעור הנמוך מ-5% משווי הנכסים, אך צירוף שני הסכומים שתוארו (25,000 שקל ו-100,000 שקל) עולה על 5% משווי הנכסים.

4.

על החלטה זו הגישו שני הצדדים ערעורים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי דחה את הערעורים והותיר את החלטת ועדת הערר על כנה. בית המשפט המחוזי קבע כי ניתן לחייב את המבקשות לשאת בעלות המיגון של כלל הבתים במושב הן מכוח הוראות התוכניות והן מכוח קביעתו של השמאי המכריע. הוא הפנה לע"א 1188/92 הוועדה המקומית לתכנון ובניה נ' ברעלי , פ"ד מט(1) 463 (1995) (להלן: עניין ברעלי ) שבו נפסק כי במסגרת חישוב הפיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק ניתן להביא בחשבון גם שיקולים של הקטנת נזק, ולבסוף קבע כי אין להביא בחשבון את העובדה שעלות המיגון במקרה זה גבוהה משיעורה של ירידת הערך של הנכסים.

5.

כאמור, המבקשות הגישו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נציין כבר כאן, שהבקשה ממוקדת בחיובן של המבקשות לשאת בעלויות המיגון האקוסטי, וזאת – לפי הטענה – ללא כל עיגון מתאים לכך בדין. עוד טוענות המבקשות ששיעור הנזק המלא שנגרם למושב אינו עולה על 5% משווי הרכוש שעליו נסבה התביעה, ועל כן אין האחרון זכאי לפיצוי לפי סעיף 200 לחוק ובהתאם לקביעה בעניין טויטו . המבקשות מוסיפות וטוענות בהקשר לכך כי לא היה מקום להוסיף את עלויות המיגון לחישוב הנזק הכולל (הוספה שהובילה לחריגה מן הסף של 5%).

6.

בד בבד עם הגשתה של בקשת רשות הערעור הוגשה כאמור גם הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין של בית המשפט המחוזי. המבקשות טוענות כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור שהגישו הם טובים, בשים לב לנימוקים המפורטים בה ולפגמים שנפלו, כך נטען, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בנוסף על כך, טוענות המבקשות כי אף מאזן הנוחות נוטה לטובתן. בהקשר זה, הן מצביעות על כך שעלות הפיצוי הכוללת שבה עליהן לשאת, בערכה הנוכחי, עומדת על כ-36,000,000 שקל. לטענתן של המבקשות, זהו נטל כבד על הקופה הציבורית, ואין כל ערובה של ממש להשבתם של כספים אלה אם יתקבל ערעורן. לעומת זאת, כך נטען, בשים לב למהותן של המבקשות כרשויות ציבוריות אין כל חשש כי אם תידחה בקשתן הן לא יוכלו לשאת בתשלומו של הסכום האמור. לבסוף, המבקשות מצביעות על ההשלכות שעשויות להיות לביצועו של פסק הדין על מקרים אחרים, וטוענות כי גם בתיק הכללי בעניין טויטו ניתן עיכוב ביצוע מטעם זה (החלטת השופט ע' פוגלמן מיום 7.2.2011).

7.

ביום 24.9.2015 הוריתי למושב להגיב לבקשת עיכוב הביצוע. ביום 13.10.2015 הוגשה תגובתו של המושב לפיה הוא מתנגד לבקשה. המושב טוען כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, שכן בענייננו מדובר בסעד כספי שלפי ההלכה הפסוקה אין לעכבו והמבקשות אף לא הוכיחו שביצוע פסק הדין יביא לתוצאה בלתי הפיכה. כמו-כן, טוען המושב כי סיכויי הבקשה קלושים, שכן פסק הדין שניתן בעניין טויטו כלל אינו רלוונטי לעניינו של המושב ואין כל אפשרות שהחלת קביעותיו על עניינו של המושב תביא לכך שהמבקשות לא יצטרכו לפצותו בגין הנזק שנגרם לו. באופן יותר ספציפי, המושב טוען כי לפי קביעתה של ועדת הערר שיעור הנזק עולה על 5%. לשיטתו של המושב, חובת המיגון של הבתים בו נובעת מחובת הקטנת הנזק ועלותה מהווה חלק מהפגיעה במקרקעין שיש לפצות עליה לפי חוק. עוד טוען המושב בהקשר זה שקביעותיו של בית המשפט המחוזי באשר לנזק מבוססות על קביעותיו המקצועיות של שמאי מכריע, ועל כן לא בנקל תתערב בהן ערכאת הערעור. כמו כן, נטען כי המושב הוציא הוצאות סבירות לצורך מיגון הנכסים משום שאלמלא עשה כן לא ניתן היה להתגורר בבתים כלל, וכי יש לשפות אותו על הוצאות סבירות שהוציא לצורך כך, בהתאם לפסק הדין בעניין ברעלי . לבסוף, טוען המושב כי המבקשות עשו כל שביכולתן כדי לעכב את ההליכים ואת העברת הפיצוי שנפסק לטובתו וכי יש לראות בבקשת עיכוב הביצוע אך ניסיון נוסף לעכב את העברת התשלום.

דיון והכרעה

8.

כידוע, על ההכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע חולשים שני שיקולים – סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, שביניהם מתקיימת "מקבילית כוחות" (ראו למשל: עע"ם 7961/12 הדים מכונים אודיולוגים בע"מ נ' שרותי בריאות כללית , פסקה 19 (2.12.2012)). לאחר שבחנתי את הדברים אני סבורה כי דין הבקשה להתקבל – בשל האופן שבו משתזרים זה בזה שני התנאים לעיכוב הביצוע. מבלי לטעת מסמרות בשאלה של סיכויי הבקשה ניתן לומר כי השאלות המועלות בה מצדיקות בירור וכי בשלב זה לא ניתן לומר שסיכוייה קלושים. בהקשר זה, אני סבורה כי יש רלוונטיות לעובדה שפסק הדין בעניין טויטו ניתן בבית משפט זה לאחר המועד שבו ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אכן, לא כל הקביעות בעניין טויטו רלוונטיות לעניינו של המושב. עם זאת, לפחות לכאורה, פסק הדין בעניין טויטו נוגע לחלק מהנחות היסוד שעליהן התבסס הפיצוי שנפסק לטובת המושב בענייננו. כך למשל נקבע שם, בין היתר, כי לצורך בחינת מצב הדברים ששרר קודם לאישור התכניות, יש להעמיד את מספר הנוסעים אשר עברו בנמל התעופה קודם לאישורן של התכניות על 7 מיליון נוסעים בשנה, ולא על קיבולת של 10 מיליון נוסעים, שעליה התבססה החלטתה של ועדת הערר. לכך יש להוסיף את השיקולים הנוגעים למאזן הנוחות, שגם אם לא היו מספיקים כשלעצמם, הרי שבהצטרפם לכל האמור לעיל מטים את הכף לעבר קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע.

9.

אשר על כן, אני מורה על קבלת הבקשה לעיכוב ביצועו של פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד למתן החלטה אחרת של בית משפט זה.