בר"מ 6470/13 טמנית ורדה נ. שר הפנים

ההליך שבכותרת התייתר ונמחק בהסכמת הצדדים, לאחר שניתן למבקשת הסעד לו עתרה, שחרורה ממשמורת, ונותרה על הפרק בקשתה לחיוב המשיב בהוצאותיה.

עיינתי בטענות הצדדים ובחומר שבתיק ומצאתי כי בנסיבות בעניין הקונקרטי אין מקום לפסוק הוצאות לטובת המבקשת.

הסעד לו עתרה המבקשת בהליך זה, בו השיגה על החלטת בית המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע שלא להורות על שחרורה ממשמורת עד להכרעה בערעור מינהלי שהגישה על החלטת בית הדין לביקורת משמורת של מסתננים אשר דחה את בקשתה לשחררה ממשמורת, ניתן לה בפועל ביום 6.10.2013, שישה ימים לאחר הגשת ההליך.

ואולם, שחרורה של המבקשת ממשמורת לא נבע מקבלת הטענות אותן העלתה בערעור המינהלי אותו הגישה בבית המשפט לעניינים מינהליים, אלא השינוי בעמדתו של המשיב בעניינה נבע מבחינה מחודשת שנערכה בעקבות פסק דינו של בית משפט זה בבג"ץ 7146/12 מיום 16.9.2013. המשיב הפנה בהקשר זה להוראה האופרטיבית שנקבעה בפסק הדין, ואילו לטענת המבקשת בעקבות פסק הדין היה מקום להורות על שחרורה לאלתר. אמנם בשונה מעמדת המשיב איני סבורה כי יש מקום לשקול לחובתה של המבקשת את ניסיונה, כלשונו של המשיב, "לעקוף את התור" של הבחינות אותן נאלץ לבצע בעקבות פסק הדין, וזאת נוכח מהות העניין שעל פרק, שלילת חירות. עם זאת, משהבחינה המחודשת ומתן הסעד נבעו מפסק דינו הנזכר של בית משפט זה אשר הורה למדינה לשוב ולבחון את עניינם של המוחזקים במשמורת, ובאין קביעה לגופם של דברים כי הבדיקה המחודשת בעניינה של המבקשת נערכה באופן לא סביר או באופן שלא תואם את הוראות פסק הדין הנזכר, כפי שביקשה המבקשת לטעון בהליך גופו, איני סבורה כי המבקשת הצביעה בבקשתה על כך שנסיבות העניין מצדיקות לחייב את המשיב בהוצאותיה בגין בקשת רשות הערעור שהגישה (ויצוין כי בעקבות שחרורה של המבקשת ממשמורת נמחק ההליך גם בבית המשפט לעניינים מינהליים, ללא צו להוצאות).

אשר על כן, הבקשה נדחית.