בר"מ 6533/10 אברה גיטנט נ. משרד הפנים

1.

זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט ר' שפירא ). בגדרה של ההחלטה דחה בית המשפט

הנכבד קמא את בקשתם של המבקשים לצו ביניים האוסר על הרחקת המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) מן הארץ עד להכרעה בעתירה מינהלית שהגישו. עם זאת נקבע כי לא יינקטו כל הליכי הרחקה כנגד המבקשת, אלא לאחר שתימסר לה – באמצעי באי-כוחה – התראה של עשרה ימים מראש, באופן שיאפשר למבקשת לפנות בבקשה מתאימה לבית המשפט.

2.

כעולה מן הבקשה, המבקש 1 (להלן: המבקש ) הוא יהודי אשר עלה לארץ מאתיופיה בשנת 1990. בשנים האחרונות החמיר מצבו הבריאותי ועתה הוא מוכר כבעל נכות קבועה של 75% ומתקיים מקיצבת נכות. המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) היא אזרחית אתיופיה אשר נכנסה לארץ באשרת תייר בשנת 2000. בתאריך 13.11.2006 התחתנו המבקשים בנישואי פרגוואי ולאחר מכן פנו למשיב בבקשה להתחיל בהליך מדורג. בחודש פברואר 2007 קיבלה המבקשת אשרת עבודה ובתאריך 18.9.2007 קיבלה מעמד של תושבת ארעית בישראל. המבקשת עובדת בתחום הניקיון ולטענתה נוכח קשיים במציאת עבודה באזור חיפה, שם מתגוררים המבקשים, היא נאלצה לחפש עבודה במרכז הארץ ועתה היא מועסקת ב חברת ניקיון

במשרה חלקית. לטענת המבקשים, אף על פי שעברו שניהם להתגורר בבני-ברק לא הודיעו למשיב על שינוי מקום מגוריהם וזאת נוכח העובדה שעמדו לקראת סיומו של ההליך המדורג ולא רצו לעבור לטיפולה של לשכה אחרת.

בתאריך 25.10.2009 הגיעו המבקשים ללשכת המשיב בחיפה כדי להאריך את אשרתה של המבקשת פעם נוספת. במהלך ראיון שנערך למבקשים התגלתה סתירה בדבריהם, שכן המבקש אמר שהגיע לראיון מתל אביב ואילו המבקשת אמרה שהגיעה לראיון מחיפה. המבקשים טוענים בבקשתם כי הסבירו מיד את מקור הטעות. מאז אותה פגישה נערך למבקשים ראיון נוסף ולבסוף, בתאריך 3.6.2010, קיבלו המבקשים מכתב מאת המשיב המודיע להם כי לאור סתירות מהותיות ורבות וכן לאור ממצאים מבדיקות נוספות – הוחלט על הפסקת ההליך המדורג. במכתב נאמר עוד שעל המבקשת לעזוב את הארץ תוך חודש ימים.

על החלטה זו הגישו המבקשים עתירה מינהלית ל בית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, בגדרה הגישו גם בקשה לצו ביניים שימנע את הרחקתה של המבקשת מן הארץ

וכן בקשה לצו עשה, המאריך את אשרת העבודה של המבקשת – הכל עד להכרעה בעתירה.

3.

בתאריך 29.6.2010 דחה בית המשפט

הנכבד קמא את בקשת המבקשים לצו ביניים בקבעו, כאמור לעיל, כי לא יינקטו הליכי אכיפה נגד המבקשת טרם שתינתן לה התראה מוקדמת. יוער, כי מדובר היה בהחלטה ראשונית שניתנה עוד לפני שנקבעו סדרי הדיון בעתירה ועוד לפני שהוסדר תשלום האגרה ובהחלטה נאמר כי בית המשפט

לא ראה לנכון ליתן בשלב זה את הצו המבוקש על ידי המבקשים. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בתאריך 11.7.2010 ואולם גם היא נדחתה.

מכאן הבקשה לרשות ערעור.

4.

בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי ייגרם להם נזק רב אם לא יינתן צו הביניים המבוקש, בין היתר בשל העובדה שייאלצו להיפרד, המבקשת לא תהיה זכאית לזכויות סוציאליות כלשהן ולא תוכל לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה, שכן המבקש הוא איש חולה ונכה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי ידוע להם שצו עשה הוא סעד חריג ואולם הדבר מצוי בסמכותו של בית המשפט. עוד מלינים המשיבים על כך שאפילו לא ניתן צו ארעי המונע את הרחקתה של המבקשת מן הארץ

עד להכרעה בעתירה, דבר שהוא, לטענתם, בבחינת הכרח בתיקים מסוג זה. המבקשים מציינים עוד כי בית המשפט

הנכבד קמא לא הסביר ולא נימק את החלטותיו ובכך יש טעם נוסף למתן רשות הערעור.

5.

עם הגשת הבקשה התבקש המשיב להגיב לה. בתגובתו טען כי הסעד המבוקש בבקשה לצו ביניים הוא למעשה צו עשה, הזהה לסעד העיקרי המבוקש בעתירה – הארכת אשרת השהייה של המבקשת בישראל.

בתגובתו פירט המשיב את השתלשלות העובדות הידועה לו, אשר איננה דומה בהכרח להשתלשלות הדברים המתוארת על ידי המבקשים. על פי רישומי המשיב, המבקשת נכנסה לישראל לראשונה באופן לא-חוקי וללא אשרה (בהקשר זה המשיב מציין כי ממילא גם לפי טענתה של המבקשת– היא שהתה בארץ במשך כשש שנים ומחצה באופן לא חוקי). בשימוע הראשון שנערך למבקשים הם מסרו כי הם מתגוררים ביחד בחיפה, ובעקבות השימוע הוחלט לתת למבקשת אשרה מסוג ב/1. לאחר מכן אף קיבלה המבקשת אשרה מסוג א/5.בתאריך 11.10.2008 פנתה המבקשת לבדה למשיב וביקשה להאריך את אשרת השהייה שלה, שכן המבקש מאושפז בבית חולים. לאחר מכן פנו המבקשים פעם נוספת והציגו תלוש משכורת ממקום עבודתה של המבקשת, אך על התלוש נכתב כי כתובת המגורים של המבקשת היא ברמת גן, ולא בחיפה שם מתגורר המבקש. המבקשים הסבירו, לטענת המשיב, כי המבקשת מסרה למקום עבודתה כתובת פיקטיבית כדי להתקבל לעבודה. אולם, אצל המשיב התעורר חשד לגבי כנות הקשר של המבקשים ולכן האשרה של המבקשת הוארכה רק עד לתאריך 31.10.2009 ובתאריך 24.10.2009 ביקשו המבקשים להאריך את תוקף אשרתה של המבקשת. בעקבות בקשה זו זומנו המבקשים לשימוע במשרדי המשיב. בשימוע שנערך בחודש נובמבר 2009 עלו סתירות בין דבריהם של המבקשים. כך, למשל, המבקש ציין שבדירתם השכורה ב תל אביב מתגוררים עוד שלושה עובדים זרים נוספים ואילו המבקשת טענה שהם מתגוררים בדירה לבדם. התרשמות עורך השימוע היתה שלילית ולפיכך הוחלט לזמן את המבקשים לשימוע נוסף.

בשימוע הנוסף שנערך למבקשים הם טענו כי הסתירות הנטענות נובעות כולן מכך שלא רצו להעביר את הטיפול בתיקם ללשכה אחרת של המשיב. אולם, עורך השימוע התרשם כי נוצרה תלות בין המבקשת למשיב וקיים ספק אודות כנות הקשר ביניהם. בתאריך 17.5.2010 נערכו בירורים טלפוניים עם מכרה של המבקשים ועם קרובת משפחה, המתגוררות בקריות, ומדבריהם התברר כי המבקש מתגורר בקריות, בסמוך לאימו ואילו המבקשת מתגוררת בדירה שכורה בתל אביב. נוכח הדברים הללו ובעקבות המלצה שלילית של הדסק האתיופי במשיב – הוחלט להפסיק את ההליך המדורג של המבקשת.

6.

טענתו המשפטית של המשיב היא כי אין ליתן כאן צו ביניים, שכן סיכויי העתירה נמוכים נוכח החשדות שהתעוררו באשר לכנות הקשר בין המבקש לבין המבקשת וכי מאזן הנוחות נוטה לעבר דחיית הבקשה. המשיב טוען כי הרחקתה של המבקשת לא תסכל את ההליך המשפטי שהיא מנהלת ומנגד קיים אינטרס ציבורי בשמירה על מדיניות ההגירה של הממשלה. עוד טוען המשיב כי הסעד המבוקש בבקשה לצו ביניים זהה לסעד העיקרי המבוקש בעתירה, והוא במהותו צו עשה. עם זאת, המשיב ציין כי יהיה מוכן להתחייב שלא להרחיק את המבקשת מישראל עד לתום הליכי עתירתה המנהלית.

7.

בעקבות הצהרתו של המשיב בדבר אי הרחקת המבקשת התבקשו המבקשים למסור את התייחסותם לתגובה. בהודעתם מסרו המבקשים כי הם מברכים על הסכמת המשיב הנ"ל ואולם אין בכך כדי לייתר את הבקשה, שכן אם תמשיך המבקשת לשהות בישראל בתקופת ההליך המשפטי, יהיה עליה להתפרנס, בפרט נוכח מצבו הרפואי הקשה של המבקש. המבקשים הוסיפו וציינו כי הם מודעים לכך שבקשתם היא גם לצו עשה, שאיננו ניתן כדבר שבשגרה ואולם מקרה זה מחייב מתן צו עשה כדי שבני הזוג יוכלו להתפרנס. עוד מציינים המבקשים כי בניגוד לנטען על ידי המשיב, אין מדובר בסעד הזהה לסעד המבוקש בעתירה המינהלית, שכן שם הם מבקשים להחזירם להליך המדורג ואילו בבקשה לסעד זמני מדובר אך ורק בהארכת אשרת השהייה, ואף כזו הפחותה במעמדה מזו שניתנה לה בעבר (ב/1 ולא א/5). המבקשים מציינים לבסוף כי מקצת מהפרטים הנזכרים בתגובת המשיב לא היו ידועים להם כלל, כמו למשל העובדה שהמשיב יצר קשר עם "מכרות" של בני הזוג ומלינים על כך שלא ניתנה להם ההזדמנות להגיב על אותן אמירות.

8.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ונוכח הצהרתו של המשיב כי לא יפעל להרחקת המבקשת עד לתום הליכי העתירה המינהלית, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות , בכפוף להצהרה הנ"ל ולהערה

שתפורט בפיסקה 11 שלהלן.

9.

בחינת סיכויי העתירה במהות שלה בשלב מקדמי זה מעלה לכאורה כי אלה אינם מבטיחים, וזאת מבלי לקבוע מסמרות בדבר. על פני הדברים ומהחומר שהוגש לעיוני נראה כי אכן התגלו סתירות בין דברי המבקשים בנקודות שונות, שיש בהן כדי להעלות ספקות מסוימים לגבי כנות הקשר. בסתירות אלה כוונתי בעיקר לנקודות הנוגעות למגורי המבקשים, אך גם התעוררו תהיות לגבי מידת השיתופיות בחייהם במובן זה שנראה היה כי המבקשים אינם לוקחים חלק פעיל אחד בחיי השני ואינם מכירים את פרטי הפרטים השונים. כך, למשל, בתאריך 12.11.2009 המבקש לא ידע לומר פרטים רבים מדי על עבודתה של המבקשת, והיא מצידה לא ידעה להרחיב בדבר מצבו הרפואי ואשפוזו האחרון. מנגד, לא ניתן לשלול את טענת המבקשים כי נגרם להם עוול דיוני מסוים (שעשויה להיות לו נפקות מאיינת) בכך שהמשיב ערך בירורים טלפוניים עם גורמים עלומי-שם, אשר מסרו פרטים לגבי המבקשים, בעוד שלמבקשים לא ניתנה כל הזדמנות להתייחס לאמירות הללו.

10.

בבואנו לבחון את מאזן הנוחות – בשים לב להתחייבות המשיב שלא להרחיק את המבקשת – עלינו לבדוק איפוא את הנתונים ביחס לבקשתה להארכת אשרת השהייה שלה בארץ. למעשה, המדובר כאן בצו עשה, הדומה עד מאוד לסעד העיקרי המבוקש למעשה בעתירה. אין חולק כי למבקשים ייגרם נזק מסוים מכך שהמבקשת לא תוכל לעבוד ולסייע כדין בפרנסת המשפחה, מעבר לקצבת הנכות שממנה מתקיים המשיב. אולם, אין להתעלם מכך שהמבקשת שהתה בארץ זמן ממושך שלא כדין, עד שהחלה בהליך המדורג עם המבקש, וכן מכך שהדיון בעתירה, ניתן להניח, לא יארך זמן רב, וכי כל הגורמים הנוגעים בדבר יעשו כל שביכולתם כדי לקדם את הטיפול בתיק, כך שתוך זמן לא רב המבקשת תדע מה מצבה ומעמדה. בנסיבות אלה, אינני סבור כי המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים יוצאי דופן וחריגים שבהם יורה בית המשפט על מתן צו עשה, שיש בו כדי לשנות את המצב הקיים.

11.

לפני סיום אבקש להתייחס עוד לטענת המבקשים לגבי הפגם שנפל בכך שנציגי המשיב ערכו בירורים טלפוניים לגביהם עם מכרה וקרובת משפחה, מבלי שניתנה להם אפשרות להגיב על הדברים. על פני הדברים נראה כי אכן ראוי היה לאפשר למבקשים להתייחס, ולו בכתב, לטענות הקשות שהועלו כנגדם על פי הטענה באותן שיחות הטלפוניות (למשל, נאמר שם שהמבקשת "נטשה" את המבקש), וזאת טרם שהתקבלה ההחלטה הסופית בעניינם. יודגש, כי במזכר שצורף כנספח מש/9 לתגובת המשיב נאמר מפורשות כי "לאור הסתירות הרבות והמהותיות אשר עלו במהלך הראיונות וכן לאור הבירור הטלפוני שנערך עם קרובת משפחתו על המבקש... מאשרת הפסקת ההליך". כלומר, לאמירות שעלו בשיחות הטלפוניות היתה משמעות מבחינת המשיב, ולו בשל כך ראוי היה לאפשר למבקשים להגיב להן, בפרט בשים לב לכך שלטענתם, הם כלל לא ידעו על עצם קיום השיחות הטלפוניות. טוב יעשה איפוא המשיב אם יערוך למבקשים שימוע נוסף ולו מאוחר, מבלי שהדבר יפגע בזכויות ובטענות כלשהן של המבקשים ביחס להחלטה הנתקפת להפסיק את ההליך המדורג לגביהם, וזאת כדי שבפני הערכאה המבררת תיפרש התמונה העובדתית המלאה.

12.

נוכח כל האמור לעיל, ובכפוף להערתי בפיסקה 11 הנ"ל ולרישום הודעת המדינה כי המבקשת לא תורחק מן הארץ

עד לתום ההליך – הבקשה נדחית. בנסיבות העניין – אין צו להוצאות.