בר"מ 6547/19 ארמן פרץ נ. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב

1.

זוהי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 1.8.2019 (עמ"ן 31336-07-18, השופטת י' בלכר ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישו המבקשים על החלטתה של ועדת הערר לתכנון ובניה – פיצויים והיטלי השבחה במחוז תל אביב מיום 9.8.2017 (להלן: ועדת הערר ).

2.

המבקשים הם הבעלים של שתי דירות גג בקומה העליונה שבבניין מגורים בתל אביב-יפו (להלן: הבניין ) – כל אחד באחת מהן. מקורה של הבקשה דנן במחלוקת שהתגלעה ביניהם לבין הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב, היא המשיבה, בעניין חבותם בהיטל השבחה לאחר שקיבלו היתרי בנייה להקמת חדרים על גג הבניין שמהווים הרחבה של דירתם לפי תכנית ג'1 גגות תל אביב-יפו (להלן: התכנית ).

הוצאת ההיתרים התבססה על מתן הקלה שאפשרה ניוד זכויות בנייה מדירות אחרות בבניין לקומה העליונה שלו. השאלה שהתעוררה בהקשר זה היא מהו אירוע המס הרלוונטי לחיוב בהיטל ההשבחה – התכנית או ההקלה. המשיבה סברה שהמועד הקובע לחישוב ההשבחה הוא מועד מתן ההקלה, ואילו המבקשים טענו כי המועד הקובע הוא מועד אישורה של התכנית.

3.

לאחר שבחנה את טענות הצדדים ועיינה במכלול החומרים שהוגשו לה דחתה ועדת הערר את טענות המבקשים וקבעה כי מאחר שרק ההקלה היא שאפשרה את השלמת הקומה העליונה ואת בניית חדרי היציאה לגג מכוחה של התכנית, הרי שההקלה היא שהייתה אירוע המס במקרה זה.

4.

המבקשים הגישו ערעור על החלטתה של ועדת הערר לבית המשפט המחוזי, וזה דחה את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע כי התכנית אמנם עיגנה את האפשרות לבנות חדרי יציאה לגג, אך אפשרות זו הותנתה בתנאים מוקדמים שלא התקיימו במועד אישורה של התכנית ולא ניתן היה לקיימם אלא בעקבות ההקלה שאפשרה ניוד זכויות לקומה העליונה. בנסיבות אלה, כך נקבע, המסקנה היא שההשבחה נובעת ממתן ההקלה. בית המשפט המחוזי הפנה לפסק הדין שניתן בבר"ם 2866/14 גוזלן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (7.12.2014) (להלן: עניין גוזלן ), שאף בו נקבע כי אירוע המס הרלוונטי הוא ההקלה ולא אישור תכנית. בית המשפט המחוזי ציין כי הקביעות באותו עניין יפות גם לענייננו, מאחר שלא ניתן לייחס את הזכות לבניית חדרי היציאה לגג לתכנית, אף שהיא הניחה את התשתית הראשונית לכך. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי שיקולים מעשיים הנוגעים לחישוב המס וגבייתו תומכים אף הם במסקנה זו.

5.

בקשת רשות הערעור דנן נסבה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים, בית המשפט המחוזי שגה באופן מהותי ביישום הדין וההלכות שנפסקו בבית משפט זה, ובתוך כך נגרם להם עיוות דין ממשי המצדיק מתן רשות ערעור. לגוף הדברים, טוענים המבקשים כי זכויות הבנייה הוקנו כבר במועד אישור התכנית, וכי יש מקום לאבחן את המקרה דנן מעניין גוזלן שבו ההקלה אפשרה מימוש של זכויות בניה בהיקף שעלה על היקף הזכויות שניתן היה לנצל בעת אישור התכנית המקורית. יתר על כן, המבקשים טוענים כי כלל אין מקום לחייבם בהיטל השבחה בנסיבות העניין, וזאת בהתחשב בכך שבמועד שבו רכשו את הדירות חלה על הבניין תכנית מתאר אחרת, שלפיה ממילא ניתן היה להוציא היתר בניה לחדרי יציאה לגג.

6.

לאחר שבחנתי את הבקשה על נספחיה הגעתי לכלל מסקנה שדינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובה. הבקשה ממוקדת כולה בטענות הנוגעות ליישומה של הפסיקה הענפה של בית משפט זה בתחום היטל ההשבחה בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן, ולא השתכנעתי כי מתעוררת שאלה כללית החורגת מכך. כמו כן, לא התרשמתי כי דחיית הבקשה עלולה להוביל לעיוות דין. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – והחלתה בהליך זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 – אני דוחה את הבקשה. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות.