בר"מ 6554/19 עיריית נס ציונה נ. יוסי שגב

1.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 4.9.2019 (כבוד השופטת מ' נד"ב , ת"צ 63240-09-16) (להלן: החלטת האישור ). בגדר ההחלטה התקבלה בקשה לאישור תובענה כייצוגית שהגיש המשיב נגד המבקשות – הן עיריית נס ציונה (להלן: העירייה ) והוועדה המקומית לתכנון ובנייה נס ציונה ­ – שעניינה בהשבת היטל תיעול שלכאורה נגבה שלא כדין (להלן: בקשת האישור ).

רקע עובדתי ונורמטיבי

2.

במוקד בקשת האישור מחלוקת העוסקת בחיובי תשלום היטל תיעול (להלן: היטל התיעול או ההיטל ) שהשיתה העירייה על תושביה. המחלוקת שבין הצדדים נוגעת הן למועד שבו רשאית העירייה לדרוש את תשלום היטל התיעול; הן לשאלה אם גביית היטל בגין שטחי מרפסות היא כדין.

3.

היטל תיעול הוא אחד מהיטלי הפיתוח שנגבים על ידי הרשות המקומית לשם מימון בניית תשתיות ניקוז של מי גשמים ומים עיליים (עפר שפיר אגרות והיטלי פיתוח ברשויות המקומיות 780-757 (מהדורה שלישית, 2016) (להלן:

שפיר )). החיוב בהיטל מוטל על בעל נכס בהתקיים זיקת הנאה, " אפילו אם היא בהיקף נמוך ", בין הנכס לתשתית הניקוז המוניציפאלית (ע"א 13/ 09

א.ר.י מזרחי ובניו בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית בת ים , פסקאות 20-18 (18.7.2011); שפיר , בעמ' 770-765). שיטת ההיטלים, שהיא אחת השיטות המקובלות לגביית כספים למימון תשתיות ניקוז ברשות המקומית, החליפה את שיטת דמי ההשתתפות שהייתה נהוגה בעבר ( שפיר , בעמ' 763). לפי שיטה זו, תמחור ההיטל אינו בהתאם לעלות עבודת התיעול המשמשת את בעל הנכס אלא על יסוד " תחשיב מקצועי המבוסס על אומדן של כלל עלויות התשתית שאותו סוג של היטל נועד לממן בתחומי הרשות המקומית כולה " (עע"ם 2314/10 עירית ראש העין נ' אשבד נכסים בע"מ , פסקה 15 (24.6.2012) (להלן: עניין אשבד ); עע"ם 9168/17 תמ"א בונים איכות בע"מ נ' מועצה מקומית בית דגן , פסקה 11 (31.5.2020) (להלן: עניין תמ"א בונים איכות )). ההערכות באשר לעלויות הצפויות העומדות ביסוד התחשיב נועדו להבטיח שהסכומים המשולמים ישמשו לכיסוי הוצאות עבודת התיעול ולא להעשרה שרירותית של קופתה הציבורית של העירייה (ע"א 1711/02 עיריית חולון נ' ארגון הקבלנים והבונים חולון , פ"ד נח(5) 933, 942 (2004); עניין

אשבד , פסקה 17; עניין

תמ"א בונים איכות , פסקה 11).

4.

גביית היטל התיעול במקרה דנן נעשתה לפי חוק עזר לנס ציונה (תיעול), התשס"ב-2001 (להלן: חוק העזר ), שהותקן מכוח סעיפים 250 ו-251 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) . חוק העזר קובע את התנאים לגביית היטל התיעול מבעלי הנכסים, את דרך חישוב ההיטל, את אופן התשלום ומועדו. סעיף 2 לחוק העזר קובע את מקור החיוב בהיטל:

2 (א)

היטל תיעול נועד לכיסוי הוצאות העיריה בשל ביצוע עבודות תיעול בתחומה, והסכום המוטל על החייב בו אינו מחושב בהתאם לעלות עבודת תיעול המשמשת את נכס החייב (להלן - היטל או היטל תיעול);

(ב) היטל תיעול יוטל על בעל נכס –

(1) בעת או לאחר ביצוע עבודת תיעול או קבלת החלטה על ביצוע עבודת תיעול בתחום העיריה; לענין זה, "החלטה על ביצוע עבודת תיעול" – לרבות אישור תקציב שבמסגרתו נכללת עבודת התיעול;

(2) בשל הוספת בניה או בניה חדשה בנכס.

(ג) היטל שעילתו בניה שהוספה לנכס או בניה חדשה בנכס, ישולם גם אם עבודת תיעול המשמשת את הנכס נעשתה לפני תחילתו של חוק עזר זה.

כעולה מהוראה זו, היטל תיעול יוטל על בעל הנכס בסמוך לביצוע עבודת התיעול או קבלת החלטה על ביצועה וכן בשל הוספת בנייה בנכס. סעיף 3(א) לחוק העזר קובע, כי היטל התיעול שבו יחויב בעל הנכס יחושב לפי שטח הקרקע בנכס בצירוף שטח הבניין בנכס וכי הוא ישולם לפי שיעור תעריפי ההיטל שבתוקף. כאמור, תעריפי היטל התיעול נקבעים על בסיס תחשיב כלכלי מקצועי, המשקלל את עלויות התקנתה של תשתית התיעול ביחס לשטחי הקרקע והשטחים הבנויים בתחום השיפוט של העירייה. סעיף 4(א) לחוק העזר מפרט את הנוסחה לחישוב גובה ההיטל לנכס למגורים:

4 (א)

היטל תיעול לנכס למגורים יחושב לפי שטח הקרקע ושטח הבנין שבנכס וסכומו יהיה הסכום המתקבל ממכפלת שטח הקרקע ושטח הבנין בנכס, לפי מדידת העיריה, בשיעורם של תעריפי ההיטל שבתוקף; ואלה השטחים שלפיהם יחושב ההיטל:

(1) שטחה הכולל של הקרקע בנכס, לרבות הקרקע שעליה ניצב בנין;

(2) שטחו הכולל של בנין בנכס, לרבות שטחם הכולל בפועל של בנין או תוספת לבנין שנבנו בנכס, בלא היתר בניה או בסטיה או בחריגה ממנו (להלן – שטח בנוי), לפי מדידות וחישובי העיריה;

(3) שטחו של בנין או שטחה של תוספת לבנין העתידים להיבנות, שהוגשה לגביהם בקשה להיתר בניה, לפי שטחם בתכניות הבניה שצורפו לבקשה.

במקרה דנן, תעריף היטל התיעול הנוגע לענייננו נקבע על יסוד תחשיב שהוכן על ידי משרד רואי חשבון אופיר בוכניק ושות' (להלן:

תחשיב חוק העזר ). התחשיב כולל שתי נוסחאות חישוב: האחת, תעריף היטל תיעול שיש לגבות בגין השטח של הקרקע; והשניה, תעריף היטל תיעול שיש לגבות ב גין השטח הבנוי. במסגרת תחשיב חוק העזר צוין, כי לצורך אומדן השטח הבנוי לא נלקחו בחשבון שטחי מרפסות – ונאמר במפורש כי בוצעה " הפחתת שטח מרפסות שאינן מחויבות... בשיעור של 2.31% מכלל

השטח הבנוי ", כאשר שיעור ההפחתה נקבע על ידי עורכי תחשיב חוק העזר על בסיס " מדגם היתרי בניה " (סעיף 3.2 לתחשיב חוק העזר). תחשיב חוק העזר, והתעריפים שנקבעו בו, אושרו על ידי משרד הפנים ועל ידי החברה המפקחת מטעמו.

5.

סעיף 3(ב) לחוק העוזר קובע אימתי תמסור העירייה לחייב דרישה לתשלום היטל תיעול:

3 (ב) לצורך תשלום ההיטל, תמסור העיריה לחייב בתשלומו דרישת תשלום שבה יפורט סכום ההיטל, מידות הנכס ששימשו יסוד לחיוב ומועד תשלומו; דרישת תשלום תימסר–

(1) עם או לאחר ביצוע עבודת תיעול בתחום העיריה או קבלת החלטה על ביצוע עבודת תיעול בתחום העיריה;

(2) עם הגשת בקשה למתן היתר בניה בנכס.

סעיף 3(ג) לחוק העזר מוסיף וקובע, למקרה שלא נמסרה דרישת תשלום באחד המועדים הנזכרים בס"ק (ב):

3 (ג) לא נמסרה מסיבה כלשהי דרישת תשלום באחד המועדים כאמור, רשאית העירייה למסור את דרישת התשלום –

(1) עם הגשת בקשה למתן תעודת העברה לרשם המקרקעין;

(2) עם הגשת בקשה לאישור העיריה להעברת זכויות חכירה במינהל מקרקעי ישראל;

(3) עם הגשת בקשה לקבלת טופס 4 או תעודת גמר למבנה לפי חוק התכנון או תקנות היתר הבניה.

6.

בנוגע למועד דרישת התשלום, נתקבלו במליאת מועצת העירייה שתי החלטות – בשנת 2005 ובשנת 2011 – שהן רלוונטיות לדיון; ומשכך אפרטן.

ביום 20.7.2005 התקיימה ישיבת מליאת מועצת העירייה, שבה נדון חוק העזר. במסגרת הישיבה צוין, כי על מנת להקל עם בעלי הנכסים החייבים בתשלום היטל תיעול, ייגבה ההיטל בשלבים. בהתאם, הוצע כי בעת מתן אישור מאת העירייה לצורך רישום העברת זכויות בנכס בלשכת רישום המקרקעין – כדרישת סעיף 324 לפקודת העיריות (להלן: מתן אישור לטאבו ) – יחויב בעל הנכס בהיטל תיעול בגין " השטח הבנוי הקיים "; ואיל ו החיוב בהיטל בגין " שטח הקרקע " וכן בגין " כל

שטח מבנה שיתווסף לנכס " לאחר מתן האישור לטאבו – " יידחה למועד הוצאת היתר בנייה לנכס ". הצעה זו התקבלה בישיבת המועצה וההחלטה פורסמה בעיתונות המקומית ביום 9.12.2005 (להלן: החלטת המועצה משנת

2005 ).

ביום 20.7.2011 קיימה מועצת העירייה ישיבה נוספת, שבה נדון חוק העזר, ובה החליטה המועצה – בשונה מהחלטתה הקודמת משנת 2005 – כי במועד מתן אישור לטאבו ייגבה גם היטל תיעול בגין שטח הקרקע (זאת נוסף על ההיטל בגין השטח הבנוי הקיים). וזו לשון ההחלטה:

"בתוקף סמכותנו לפי חוק העזר לנס-ציונה (תיעול) התשס"ב-2001, ובהמשך להחלטות קודמות של מועצת העיר בעניין גביית היטל תיעול מנכסים המשמשים לתעשייה ולמסחר, מבניה חדשה ותוספות בנייה למגורים, ובעת מתן אישור על פי סעיף 324 לפקודת העיריות (נוסח חדש) בגין השטח הבנוי הקיים, ובשים לב לפיתוח רשת התיעול בעיר ולהיקף עבודות הפיתוח, מחליטים לחייב בעת מתן אישור על פי סעיף 324 לפקודת העיריות (נוסח חדש) את בעלי הנכסים, לשלם היטל תיעול על פי חוק העזר לנס-ציונה (תיעול) התשס"ב-2001 גם בגין שטח הקרקע"

החלטת מועצת העיריה בעניין גביית היטל התיעול פורסמה בעיתונות המקומית ביום 7.10.2011 (להלן: החלטת המועצה משנת 2011 ; החלטת המועצה משנת 2005 והחלטת המועצה משנת 2011, יכונו להלן יחד: החלטות המועצה ).

בקשת האישור וההליך הדיוני בבית המשפט המחוזי

7.

המשי ב, מר יוסי שגב, הוא בעלים של דירה בבניין מגורים המצוי בתחום שיפוטה של העירייה (להלן: שגב ( .

שגב, יחד עם בעלי דירות נוספות בבניין, ביקשו לשפץ את מבנה המגורים הקיים ולהוסיף לו בנייה של 13 מרפסות, בשטח של 14 מ"ר כל אחת. לשם כך, פנו בעלי הדירות לוועדה המקומית לתכנון ובנייה נס ציונה בבקשה למתן היתר בנייה. כתנאי למתן ההיתר המבוקש, הוציאה הוועדה המקומית לכלל מבקשי ההיתר, ובהם שגב, דרישת תשלום בגין היטל תיעול בסך של 98,460 ש"ח, וסכום זה שולם על ידם. השטח הכולל שעבורו חויב שגב בהיטל תיעול כלל את שטחו היחסי בקרקע ובשטח הבנוי עליה, לרבות החלק היחסי של שטחי המרפסות שנתבקש היתר בנייה עבורן – ובסך הכל חויב בהיטל תיעול בסכום של 11,086 ש"ח. יצוין כי אילו חויב רק בגין תוספת הבנייה שהתבקשה, היה סכום ההיטל עומד על 1,072 ש"ח בלבד.

8.

ביום 27.9.2016 הגיש שגב את בקשת האישור בגין היטל התיעול המדובר; ויצוין כי במהלך הדיון בבקשת האישור חלה תפנית מסוימת בטענות ולהלן יוצגו הטענות הסופיות שאליהן נדרש בית המשפט המחוזי. ראשית, נטען כי המבקשות לא היו רשאיות להוציא דרישה לתשלום ההיטל בגין השטח הבנוי ושטח הקרקע במועד הגשת בקשה למתן היתר לתוספת הבנייה אלא רק בעת שיתבקש מתן אישור לטאבו – וזאת לנוכח החלטות המועצה שקבעו כי המועד לגביית היטל תיעול בגין שטחים אלה יידחה כאמור. בהקשר זה הודגש, כי השאלה איננה אם העירייה הייתה מוסמכת לגבות את היטל התיעול עבור שטח הקרקע ושטח הבנייה הקיימת בעת הגשת בקשה להיתר בנייה, אלא אם היא הייתה רשאית לדחות את מועד החיוב עבורם בגדר החלטות המועצה ואם היא אמנם עשתה כן. שנית, נטען כי לא היה מקום להשית היטל תיעול בגין שטח המרפסות; זאת מאחר שמרפסות אינן נכללות בתחשיב חוק העזר שעל פיו נקבעו תעריפי היטל התיעול, ועל כן שטח המרפסות אינו בר חיוב כלל. לנוכח האמור, נטען כי גביית ההיטל נעשתה שלא ב סמכות ובניגוד לדין, ולכן המבקשות מחויבות בהשבת סכומי ההיטל .

המבקשות מצידן טענו כי בהתאם להוראות חוק העזר ולהחלטות מועצת העירייה, חיוב בהיטל תיעול מתבצע במועד מימוש הזכויות בנכס, ובכלל זאת במועד הגשת בקשה למתן היתר בנייה, כפי שאירע במקרה דנן. החלטות המועצה מהשנים 2005 ו-2011, בדבר חיוב בהיטל במועד מתן אישור לטאבו, לא שינו מסמכות הטלת החיוב במועד הגשת בקשה להיתר בנייה (בין תוספת בנייה ובין בנייה חדשה); וממילא אין זה בסמכות המועצה לקבל החלטות הסותרות את הוראות חוק העזר הקובעות את מועדי החיוב בהיטל. אשר לשטחי המרפסות, נטען כי על פי מדיניות העירייה הוחלט זה מכבר על מתן פטור מתשלום היטל תיעול למרפסות. על כן, ומשנמצא כי שטחי המרפסות מהווים בממוצע 2.31% מכלל השטחים הבנויים בתחום העירייה – שיעור זה הופחת מסך השטחים שהיוו את הבסיס לתחשיב חוק העזר, ושטח זה בלבד אינו מחויב בתשלום היטל תיעול. ובהתאם, כנטען, נעשה חישוב היטל תיעול ביחס לשטח המרפסות נושא היתר הבנייה – באופן שהחיוב בהיטל הושת רק בגין "יתרת השטח" של המרפסות, קרי: שטח שמעבר ל-2.31% מהשטח הבנוי הקיים בנכס; כך שבפועל מרפסת בשטח של 14 מ"ר חויבה בגין 2 מ"ר בלבד, נוסף על שטח הקרקע והשטח הבנוי.

9.

בדיון קדם משפט הורה בית המשפט לעירייה להגיש תצהירים משלימים לעניין חיוב שטחי המרפסות בהיטל תיעול. משכך, הוגשו תצהירים מאת מר דרור מרגלית, מנהל אגף הנכסים בעירייה ומאת מר שולם גלזר, מנהל מחלקת רישוי ופיקוח בעירייה, שאליהם צורפו תכתובות וניירות עבודה שהוכנו על ידם בזמן אמת. בהמשך, הודיעו הצדדים כי הם מוותרים על חקירת המצהירים מטעמם וההכרעה בבקשת האישור נעשתה כבקשתם על סמך החומר שבכתב, לרבות סיכומים שהגישו.

ההחלטה לאשר את ניהול התובענה כייצוגית

10.

בית המשפט המחוזי קבע כי לשון חוק העזר אמנם מתירה גביית היטל תיעול במועד הגשת בקשה למתן היתר בנייה; אולם מצא כי העירייה הייתה רשאית לכאורה לשנות ממועדי התשלום הקבועים בחוק העזר ולדחות את מועד גביית ההיטל בגין שטחי הקרקע ושטחי הבנייה הקיימים למועד מתן האישור לטאבו – וכך נקבע במסגרת החלטות המועצה. משנדחה כדין מועד הוצאת הדרישה לתשלום, נקבע כי המבקשות לא היו רשאיות לכאורה לנהוג אחרת. כמו כן, בית המשפט קיבל את טענותיו של שגב לעניין החיוב בהיטל בגין שטח המרפסת וקבע כי הוכח לכאורה שלא היה מקום לחייב בגינו בהיטל כלל. בעניין זה, הסתמך בית משפט על ניירות העבודה שהוכנו בזמן אמת על ידי הגורמים המוסמכים בעירייה ועל לשון תחשיב חוק העזר, שבו נקבע כי שטחי מרפסות לא נלקחו בחשבון בקביעת תעריף ההיטל.

על יסוד האמור, נקבע כי התובענה מעוררת שאלות משותפות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה; שקיימת אפשרות סבירה שהן יוכרעו לטובת הקבוצה; וכי תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת לבירור הטענה כי היטל התיעול נגבה שלא כדין. במצב דברים זה, בקשת האישור התקבלה בעילת השבה מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: חוק עשיית עושר ) ונקבע שהקבוצות שבשמן תנוהל התובענה הן " קבוצה א' – כל מי שהמשיבה גבתה ממנו, במסגרת בקשה להיתר תוספת בניה, היטל תיעול בגין שטח בניה קיים וקרקע החל מ-24 חודשים קודם להגשת בקשת האישור ועד למועד אישורה כייצוגית"; וכן "קבוצה ב' – כל מי שהמשיבה גבתה ממנו היטל תיעול בגין שטחי מרפסות החל מ-24 חודשים קודם להגשת בקשת האישור ועד למועד אישורה כייצוגית ".

טענות הצדדים

11.

בפתח בקשת רשות הערעור מציינות המבקשות, כי להחלטת בית המשפט המחוזי השלכות רוחב על כלל הרשויות המקומיות, בכל הנוגע לגביית היטל פיתוח בניגוד להוראות חוק עזר קיים; ועל כן ראוי להידרש לה כבר בשלב זה של ההליך, בפרט מאחר שמדובר בסוגיה שטרם זכתה לבירור מעמיק. לטענתן, החלטות המועצה אינן יכולות לסתור את הוראותיו המחייבות של חוק עזר תקף, שקיבל את אישור משרד הפנים ומשרד המשפטים ופורסם כדין ברשומות. בהתאם, תיקון חוק עזר ייעשה בדרך הקבועה לכך בדין ולא על דרך של החלטות מועצה. בתוך כך, נטען כי לעירייה אין סמכות ליתן הנחות והקלות בתשלומי החובה אלא על פי חוק המסמיך אותה. אשר על כן, כך נטען, שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי החלטות המועצה כהגדרתן לעיל ביטלו את הוראות חוק העזר והחלטות קודמות של המועצה, בהתייחס להיקף החבות בהיטל התיעול שתוטל במועד הגשת בקשה למתן היתר בנייה. בעניין זה, הודגש כי תיבת המילים " בהמשך להחלטות קודמות של מועצת העיר בעניין גביית היטל תיעול ", המופיעה בפתח החלטת המועצה משנת 2011, אינה מלמדת על בטלות החלטותיה הקודמות של המועצה בעניין זה. נהפוך הוא. לטענתן, הפרשנות הנכונה להחלטת המועצה משנת 2011 היא שבעת מתן אישור לטאבו ניתן יהיה לחייב את מבקש האישור בהיטל תיעול גם בגין שטח הקרקע וגם בגין השטח הבנוי הקיים; וזאת בשונה משנקבע בהחלטת המועצה משנת 2005, שעוסקת בהיקף החיוב שייגבה במועד זה ומגבילה אותו לשטח הבנוי בלבד – ואולם בשום שלב לא החליטה המועצה שרק בנקודת הזמן הזו ניתן לגבות היטל תיעול עבור שטח הקרקע והשטח הבנוי. המבקשות טוענות כי החלטת בית המשפט עשויה להביא למצב של חסרון כיס, לאפליה בלתי סבירה בין נישומים שונים ו"לאבסורד ממש" בהתנהלות הרשות. כך לדוגמא, נטען כי מקום שמתקיימת עסקת קומבינציה עם קבלן, תיאלץ העירייה לדחות את גביית ההיטל למועד מתן אישור לטאבו, ולגבותו מרוכשי הדירות במקום מהקבלן עצמו שכבר לא יהיה בתמונה.

אשר לחיוב בהיטל בגין שטח המרפסת, המבקשות חוזרות על טענותיהן בתגובה לבקשת האישור, כי שגב לא חויב בגין שטח המרפסות שהוחרג מתחשיב חוק העזר (שהיווה בעת עריכת התחשיב 2.31% מכלל השטח הבנוי), אלא רק בגין יתרת השטח העודף על שטח המרפסות שנלקח בחשבון לצורך החישוב. עוד נטען, כי עסקינן במקרה פרטני שאינו מתאים להידון כתובענה ייצוגית; וכך גם משום שלא קיימת בענייננו קבוצה הומוגנית; וכן בהיות טענותיו של שגב בגדר "זוטי דברים" שאינם מצדיקים ניהול תובענה בדרך זו. לבסוף, טוענות המבקשות כי עומדות לזכותן טענות הגנה שונות דוגמת "הגנת התקציב" הקבועה בסעיפים 8(ב) ו- 20(ד)(1) לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות ), הגנת "הפטור מהשבה" הקבועה בסעיף 2 לחוק עשיית עושר, חזקת התקינות המינהלית ודוקטרינת הבטלות היחסית המצדיקות אף הן את דחיית בקשת האישור.

12.

שגב מנגד סומך את ידיו על קביעותיו של בית המשפט המחוזי. שגב מדגיש כי אין חולק על עצם החבות בתשלום היטל תיעול אלא רק על מועד החיוב בתשלום. לטענתו, קיים היגיון כלכלי בהחלטות המועצה לדחות את מועד גביית ההיטל למועד מתן אישור לטאבו. לשיטתו, פרשנות זו אף נתמכת בסעיף 3(ג) לחוק העזר, המתיר להמציא דרישת תשלום עם הגשת בקשה למתן תעודת ההעברה לרשם המקרקעין (אישור לטאבו). שגב מדגיש כי החלטות המועצה אינן מקנות פטור מתשלום ההיטל או הנחה בסכום ההיטל אלא דחייה בלבד במועד גביית התשלום. עוד נטען כי החלטות המועצה התקבלו כדין, וכי זו ממילא אינה כבולה להחלטותיה הקודמות ובסמכותה לשנותן או לבטלן ככל שתחפוץ בכך, בבחינת "הפה שאסר הוא הפה שהתיר". לעניין חיוב שטח המרפסת, נטען כי שטחי מרפסות הוצאו באופן קטגורי מתחשיב חוק העזר; ואילו שטחים אלו היו נכללים, אזי תעריף ההיטל למ"ר היה פוחת. שכן, ככל שהיקף השטחים הבאים בחשבון בתחשיב חוק העזר יגדל כך יפחת התעריף (זאת משום שהמ וֹ נ ֶ ה [ההוצאות הצפויות לביצוע תשתית הניקוז בתחום השיפוט של העירייה] נותר כשהיה; והמ ְ כ ַ נ ֶ ה [היקף סך שטחי הקרקע והמבנים הקיימים החייבים בהיטל] גדל). שגב טוען כי אין כל עיגון לאבחנה שעורכת העירייה בין שטחי המרפסות שנגרעו כטענתה מתחשיב חוק העזר לבין שטחי מרפסות שלא; וטיעון זה אף עומד בניגוד להנחיות הגורמים המקצועיים בעירייה שניתנו בזמן אמת, שלא לחייב בהיטל תיעול בגין שטחי מרפסות. לטענתו השטח שהופחת משקף את אומדן מלוא שטחן של המרפסות הקיימות בתחום השיפוט של העירייה ולא " רף עליון של פטור לשטח מרפסת ספציפית ". לבסוף, טוען שגב כי אין נפקות בשלב זה להגנות שהעלו המבקשות בבקשת רשות הערעור ומקומן להתברר בשלב הדיון בתובענה הייצוגית עצמה.

דיון והכרעה

13.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובתשובה לה, על נספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

כידוע, חוק תובענות ייצוגיות מגדיר את התנאים לאישור תובענה כייצוגית; ובהם הדרישה כי התובענה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה; כי קיימת אפשרות סבירה ששאלות אלה יוכרעו לטובת הקבוצה; וכי התובענה הייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין (סעיף 8(א) (1)-(2) לחוק תובענות ייצוגיות; רע"א 9617/16 בנק דיסקונט לישראל נ' לפינר , פסקה 16 והאסמכתאות שם (28.10.2018)).

לא מצאתי בטענות המבקשות צידוק לשנות מהחלטת האישור, שבמסגרתה הגיע בית המשפט המחוזי למסקנה כי החלטות המועצה שבלב הדיון שינו לכאורה את מועד גביית חיוב היטל התיעול בגין שטח הקרקע ושטח הבנייה למועד נדחה של הגשת בקשה למתן אישור לטאבו וכי היה זה בגדר סמכותה לעשות כן; וכן למסקנה כי המבקשות לא היו רשאית לכאורה לגבות היטל תיעול בגין שטחי המרפסות. ואבאר.

14.

יוער תחילה, כי בשונה מאופן הצגת הדברים על ידי המבקשות, נראה כי הסוגיה שבמוקד בקשת רשות הערעור אינה בעלת השלכות רוחב אלא מגודרת לנסיבות הפרטניות של המקרה. שכן במוקד הדיון עומדים חוק העזר המתוחם לעיר נס ציונה, תחשיב חוק העזר, והחלטות פרטניות של מועצת העירייה שהתקבלו בהקשר זה. מכל מקום, הטענה כי הכרעת בית המשפט עשויה להשפיע על כלל הרשויות המקומיות נטענה בלא כל תימוכין, וכבר מטעם זה אין לשעות לה.

15.

ומכאן לגופו של עניין. בית המשפט המחוזי קבע כי החלטות המועצה דחו לכאורה את מועד החיוב בתשלום היטל התיעול בהתייחס לשטח הקרקע ולשטח הבנוי, למועד הגשת בקשה למתן אישור לטאבו. המבקשות טוענות כי שגה בית המשפט בפרשנות שנתן להחלטות המועצה. סבורתני כי בנסיבות העניין ובשים לב ללשון ההחלטות, קביעתו הלכאורית של בית המשפט המחוזי נסמכת על פרשנות אפשרית וסבירה, שעולה לכאורה בקנה אחד עם מדיניות העירייה להקל על תושביה בתשלומי היטל תיעול, וכן עם תכליתו ויעילותו של מנגנון הגבייה הקבוע בסעיף 324 לפקודת העיריות; ומכאן, שיש עימה גם היגיון כלכלי. לעניין זה יצוין כי מנגנון הגבייה הפאסיבי הקבוע בסעיף 324 לפקודת העיריות, שבגדרו נתונה לעירייה הסמכות להתנות מתן אישור לטאבו בפירעון חובות, נועד לאפשר לעירייה לגבות תשלומים המוטלים על ידה כדין, בעלות נמוכה ובאופן יעיל " על ידי ניצול הצמתים על ציר הזמן בהם נזקק החייב לשירותי הרשות " (עע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי , פסקה 7 (5.12.2006); עע"ם 1324/16 שביט נ' עיריית רמת השרון , פסקה 10 (19.6.2019)). משאלה פני הדברים, מקובלת עליי בשלב זה של ההליך פרשנותו הלכאורית של בית המשפט המחוזי, וממילא במהלך הדיון בתובענה הייצוגית יוכלו המבקשות להעלות טענות ולהביא ראיות נוספות, ובכלל זה לזמן עדים מטעמן, לגבי פרשנות אפשרית אחרת של החלטות המועצה.

אף בטענות הנוספות של המבקשות לעניין החלטות המועצה, אינני מוצאת הצדקה להתערב לעת הזו בהחלטת האישור. כאמור, עיקר טענות המבקשות מתמקד בכך שהחלטות המועצה בדבר דחיית מועד דרישת התשלום למועד מתן אישור לטאבו, אינן יכולות לבטל או לתקן הוראות חוק עזר שריר וקיים. כמפורט לעיל, סעיף 3(ב) לחוק העזר קובע את מועד הדרישה לתשלום היטל תיעול. לפי סעיף זה מועד תשלומו של ההיטל אינו קבוע וניתן להטילו בסמוך למועד ביצוע העבודות או עם הגשת בקשה למתן היתר בנייה. בשל חשיבות דרישת התשלום, מוסיף סעיף 3(ג) לחוק העזר וקובע רשימה של צמתי חיוב נוספים, שבהם רשאית העירייה למסור דרישת תשלום, מקום שבו לא נמסרה דרישה כזו קודם לכן, ובתוך כך במועד הגשת בקשה למתן אישור לטאבו – קרי: מועד הגשת הבקשה למתן אישור העירייה המיועד לרשם המקרקעין לצורך ביצוע רישום העברת זכויות בנכס (סעיף 3(ג)(1) לחוק העזר). מכאן, שחוק העזר מכיר באפשרות להטלת חיוב במועד מתן אישור לטאבו, ועל כן לכאורה אין בהחלטות המועצה לדחות את מועד השתת החיוב למועד זה משום סתירה להוראות החוק. בנסיבות אלה, מועצת העירייה היא סוברנית לכאורה להחליט כי היטל התיעול ייגבה במועד נדחה אחר הקבוע בהוראות חוק העזר, ואין בהחלטה זו כדי לחרוג מסמכותה שבדין. כאן המקום גם לציין, כי בשונה מטענות המבקשות, החלטות המועצה לא ביטלו את עילות החיוב בתשלום ההיטל ולא העניקו פטור מתשלומו מקום שעסקינן במתן היתר לתוספת בנייה או לבנייה חדשה; אלא כאמור רק דחו את המועד לגביית החוב.

אשר לטענות בנוגע לחיוב שטח המרפסת, על פניו לא נמצא עיגון לשוני בתחשיב חוק העזר לאבחנה שעורכות המבקשות בנוגע לשטחים השונים של המרפסות, ודי בכך כדי לבסס ברמה הלכאורית הנדרשת את טענת שגב לגבייה שלא כדין בהקשר זה. על כן, גם בכך אין צידוק להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי.

16.

מעבר לאמור, גם בעובדה שבית המשפט המחוזי לא דן בהגנות שלשיטת המבקשות עומדות להן מכוח חוק תובענות ייצוגיות ומכוח חוק עשיית עושר, אין כדי להצדיק התערבות בהחלטת האישור; והטענות שמורות למבקשות במסגרת הדיון בתובענה הייצוגית לגופה (בר"ם 1571/18 עיריית רחובות נ' כרמי , פסקה 16 (20.11.2019)).

סוף דבר

17.

התוצאה היא שהבקשה לרשות ערעור נדחית. המבקשות יישאו בהוצאות המשיב (שגב) בסך 10,000 ש"ח.