פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ם
6563/19
לפני:
כבוד השופטת ד' ברק-ארז
המבקש:
אבנר חדד
נ ג ד
המשיב:
מנהל הארנונה – עיריית חיפה
בקשת רשות ערעור על
החלטת בית המשפט המחוזי חיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 31.8.2019
בעמ"ן 66865-03-18 שניתנה על-ידי כב' סגן הנשיא ר' סוקול
בשם המבקש:
עו"ד דוד קצוטי
החלטה
1.
בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 31.8.2019 (עמ"ן 66865-03-18, סגן הנשיא ר' סוקול ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגיש המבקש על החלטתה של ועדת הערר לענייני ארנונה שליד עיריית חיפה (להלן: ועדת הערר או הוועדה ) מיום 14.2.2018.
2.
מקורה של הבקשה הוא במחלוקת בין הצדדים בעניין חובות ארנונה הנוגעים למספר נכסים עסקיים סמוכים בעיר חיפה, אשר נצברו במהלך השנים 2016-2008.
3.
בקצרה יתואר כי בשנת 2008 רכש המבקש מחצית מזכויות הדיירות המוגנת בנכסים האמורים ממר אשר דרעי (להלן: דרעי ), וכך הפך לשותף בשכירות מוגנת בהם לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972. אין חולק על כך שהמבקש לא הודיע לעירייה על רכישת הזכויות. במהלך השנים שלחה עיריית חיפה (להלן: העירייה ) דרישות תשלום לדרעי אשר היה רשום בפנקסיה כדייר מוגן יחיד בנכסים. הלכה למעשה, חיובים אלו לא שולמו במלואם, ועל כן חובות הארנונה בגין הנכסים הלכו וגדלו. בסוף שנת 2014 נודע לעירייה שהמבקש הוא דייר מוגן נוסף בנכסים. בהמשך לכך, לאחר שנערך בירור ביחס למועד בו רכש המבקש זכויות בנכס, נשלחה אליו דרישת התשלום העומדת ברקע הבקשה דנן.
4.
ביום 22.6.2016 הגיש המבקש השגה למשיב, מנהל הארנונה בעירייה, על דרישת התשלום שנשלחה אליו, וזו נדחתה ביום 8.8.2016. לאחר מכן הגיש המבקש ערר על החלטה זו לוועדת הערר. בעיקרו של דבר, המבקש טען כי בשום שלב לא "החזיק" בפועל בנכסים, הגם שרכש בהם זכויות דיירות מוגנת. בנוסף המבקש העלה גם טענות בדבר חיובו ביחס לשנים שכבר חלפו, מן ההיבטים של רטרואקטיביות, התיישנות ושיהוי.
5.
ועדת הערר, שמיקדה החלטתה בחיובים משנת 2016, דחתה את הערר. הוועדה קבעה כי יש לראות במבקש "מחזיק" שותף בנכסים, והוסיפה כי אין לו להלין אלא על עצמו מאחר שלא טרח לעדכן את העירייה בנושא במשך שנים ארוכות.
6.
המבקש ערער על החלטתה של וועדת הערר לבית המשפט המחוזי, ואף ערעורו זה נדחה. בתמצית, יצוין כי בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו השונות של המבקש וסבר כי אין מקום להתערב בקביעה שלפיה המבקש מהווה "מחזיק" או לבטל את דרישת התשלום שנשלחה אליו, גם ביחס לשנים שקדמו לשנת 2016. לצד זאת, בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין בכך כדי לשלול את זכותו של המבקש לתבוע שיפוי מדרעי.
7.
בקשת רשות הערעור דנן מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש שב וטוען כי לא היה מקום לחייב אותו עצמו בתשלומי הארנונה, וכן מדגיש כי הלכה למעשה בחלק מן הטענות בית המשפט המחוזי הכריע כערכאה ראשונה, מבלי שקדמה לכך הכרעה בוועדת הערר.
8.
לאחר שעיינתי בבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. המקרה נסב על ממצאי עובדה ויישומו של הדין בנסיבות הפרטניות דנן. לא התרשמתי כי הוא מעלה שאלה עקרונית, או כי דחיית הבקשה תוביל לעיוות דין. על כן, בהתאם לתקנה 407א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, והחלתה בהליך זה מכוח תקנה 34 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, כ"ב
בחשון התש"ף (20.11.2019).
ש ו פ ט ת