בר"מ 6598-23 בר"מ 6598-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 6.8.2023 (עמ"ן 36928-05-23, השופטת ת' בר-אשר). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים בירושלים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו-חוק הכניסה לישראל) מיום 26.3.2023 (ערר (י-ם) 3798-22, הדיין ש' ויזן).

2.מקורו של ההליך שבפני בבקשה להסדרת מעמדו בישראל של המבקש 2 (להלן: המבקש), אזרח רוסיה יליד 1971. המבקש הוא בן זוגה של המבקשת 1 (להלן: המבקשת), ילידת 1973, שהיא אזרחית ישראל. הבקשה הוגשה על-פי נוהל מס' 5.2.0009 של המשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, שעניינו "הטיפול במתן מעמד לבני זוג של ישראלים, לרבות בני אותו מין" (להלן: הנוהל). יש לציין כבר עתה כי סעיף 6)ו לפרק ד.2 לנוהל זה מפנה לנוהל מס' 5.2.0015 "נוהל הערות גורמים בבקשות למעמד בישראל מכוח קשר זוגי עם ישראלי" (להלן: נוהל הערות גורמים), אף הוא של המשיבה. בהתאם לאמור בנוהל זה, אחד הסייגים להענקת מעמד בישראל הוא בנסיבות שבהן יש מניעה פלילית או ביטחונית לכך. עוד יודגש כבר בשלב זה, כי סעיף 2.2 לנוהל הערות גורמים קובע כי: "כאשר קיים מידע... על עבירות שבוצעו מחוץ לישראל, יהא על בן הזוג הזר להציג תעודת יושר...בצירוף גזר דין מארץ מוצאו".

3.שהייתו של המבקש בישראל החלה ביום 24.12.2017 עת נכנס למדינה באשרת תייר מסוג ב/2 שתוקפה לשלושה חודשים. ברקע הדברים יש לציין עוד כי ביום 13.2.2018 המבקש הגיש למשיבה בקשה למקלט מדיני, וביום 26.3.2018 קיבל רישיון שהייה זמני לפי סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל. רישיון זה הוארך מעת לעת עד ליום 24.6.2020, שבו דחתה המשיבה את הבקשה למקלט מדיני.

4.ביני לביני, ביום 5.12.2019 המבקשת הגישה בקשה להסדרת מעמדו של המבקש בישראל בהתאם לנוהל. מלכתחילה הבקשה הוגשה מכוח חייהם המשותפים של המבקשים, ובהמשך, ביום 1.6.2020 המבקשים אף נישאו זה לזו בשגרירות רוסיה בתל אביב-יפו.

5.לבקשה שהוגשה לא צורפו מכלול המסמכים הדרושים, והמשיבה הורתה על הגשתם. זמן קצר לאחר מכן, המבקשים הגישו למשיבה מסמכים נוספים, ובהם שתי תעודות יושר, אחת מאוקראינה ואחת מרוסיה. מתעודת היושר מרוסיה עלה כי המבקש הורשע בפלילים בשנת 1991 ואף נגזרו עליו שש שנות מאסר בפועל.

6.בשלב זה, המשיבה דרשה שיוגש לה פסק הדין בעניינו של המבקש. ביום 16.2.2020 המבקשים הגישו למשיבה אישור מטעם בית המשפט במחוז מגדן ברוסיה לפיו המבקש הורשע ביום 28.5.1991 בעבירת אינוס בצוותא לפי סעיף 117 לחוק העונשין של הרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית. עם זאת, המבקשים לא הגישו את פסק הדין כפי שהתבקשו. האישור כלל פרטים נוספים באשר למועד שחרורו של המבקש מהמאסר ולמועד שבו נמחקה ההרשעה, בחלוף מספר שנים. לאישור צירפו המבקשים מסמך שבו תיארו את האירועים מושאי ההרשעה מנקודת מבטו של המבקש, וטענו כי המבקש מעולם לא ביצע את העבירה שיוחסה לו.

7.ביום 18.3.2020 המשיבה דחתה את הבקשה להסדרת המעמד בישראל, בקבעה כי עברו הפלילי של המבקש מלמד שהוא מהווה סכנה לשלום הציבור.

8.בחודש מאי 2020 המבקשים הגישו ערר פנימי על החלטה זו ואליו צירפו חוות דעת פסיכיאטרית שבה נכתב כי מסוכנותו של המבקש נמוכה.

9.ביום 22.7.2020 דחתה ראש דסק איחוד משפחות במשיבה את הערר הפנימי, בציינה כי חרף הזמן שעבר מאז ההרשעה, די בעברו הפלילי של המבקש כדי להוות טעם לדחיית הבקשה, שכן הוא "עלול לפגוע בשלום הציבור וביטחונו".

10.המבקשים הגישו ערר על החלטתה של ראש הדסק לבית הדין לעררים. ביום 14.12.2020 המשיבה הגישה בקשה למחיקת הערר ועדכנה כי החליטה להשיב את עניינם של המבקשים אליה לצורך בחינה מחודשת. ביום 23.12.2020 בית הדין לעררים קבע כי נוכח הודעתה של המשיבה, הערר התקבל בחלקו במובן זה שהטיפול בעניינם של המבקשים הוחזר למשיבה (ערר (י-ם) 3204-20, הדיין ויזן. להלן: הערר הראשון).

11.ביום 17.2.2021 נערך למבקשים ריאיון לבחינת כנות הקשר ביניהם. בהמשך, ביום 21.6.2021 ביקשה המשיבה כי המבקשים ימציאו לידיה, בין השאר, את "פסקי הדין... בגין העבירות הפליליות" של המבקש. ביום 23.8.2021 בא-כוח המבקשים מסר למשיבה כי אין בכוונתם של המבקשים למסור את "פסקי הדין" משנת 1991. בא-כוח המבקשים טען כי אלו "אינם רלוונטיים עוד" משההרשעה בוטלה ברוסיה ובהתאם לדיני ההתיישנות החלים על הרשעה בעבירה דומה בישראל. גם בהמשך, במסגרת ריאיון משלים שנערך ביום 25.10.2021 עמד בא-כוחם של המבקשים על סירובו להמציא את "פסק הדין במלואו". להשלמת התמונה יוער כי מדבריהם של המבקשים בשני הראיונות שנערכו עלו סתירות מסוימות, בין היתר ביחס למועד שבו הכירו, למועד שבו המבקש התגרש מאשתו הקודמת ולמשך התקופה שבה ריצה המבקש עונש מאסר.

12.ביום 6.12.2021 דחתה המשיבה את הבקשה להסדרת מעמדו של המבקש בהתאם לנוהל. המשיבה קבעה שהמבקשים לא הוכיחו את כנות הקשר ביניהם נוכח הסתירות שעלו בראיונות, וכן עמדה על סירובם למסור את המידע שהתבקש ביחס לעברו הפלילי של המבקש. עוד הדגישה המשיבה את שיקול הדעת המוקנה לשר הפנים באשר למשקל שיש לייחס לעבר פלילי של מבקש מעמד על פי הנוהל, בהתחשב בסכנה שעשויה להישקף ממנו לשלום הציבור.

13.ביום 26.12.2021 המבקשים הגישו ערר פנימי על החלטה זו, אשר במסגרתו ציינו כי יסכימו להמציא את "פסק הדין המלא" ככל שהמשיבה תעמוד על דרישתה בעניין. ביום 11.8.2022 ראש דסק איחוד משפחות במשיבה דחתה את הערר הפנימי. ראש הדסק הדגישה כי מהראיונות שנערכו למבקשים עלו סתירות מהותיות, וכי עובדת היותם נשואים אינה מספיקה לצורך ביסוס כנות הקשר ביניהם. עוד ציינה ראש הדסק את אופיה החמור של העבירה שבה הורשע המבקש ואת שיקול הדעת הרחב שניתן למשיבה בקביעת המשקל שיש לייחס לכך במסגרת בקשות לקבלת מעמד.

14.המבקשים הגישו ערר על החלטתה של ראש הדסק לבית הדין לעררים (להלן: הערר השני), ובו טענו, בעיקרו של דבר, כי המשיבה שגתה כשהתייחסה לעברו הפלילי של המבקש. המבקשים הדגישו כי נוכח העובדה שעניינם הוחזר למשיבה בעקבות הערר הראשון לצורך בחינת כנות הקשר, נוצר מצג לפיו המשיבה לא תידרש יותר לעברו הפלילי של המבקש. עוד נטען כי הסתירות בראיונות שעליהן הצביעה המשיבה זניחות. מנגד, המשיבה סמכה ידה על החלטתה של ראש הדסק, והבהירה כי לא התחייבה שלא להידרש לעברו הפלילי של המבקש במסגרת הבחינה המחודשת של הבקשה. עוד הדגישה המשיבה את סירובם של המבקשים להמציא את פסק הדין ואת הסתירות שעלו בראיונות.

15.ביום 26.3.2023 התקיים דיון בערר בבית הדין לעררים, אשר במהלכו המשיבה חזרה והתייחסה לסירובם של המבקשים להמציא את גזר הדין. בו ביום הערר נדחה בפסק הדין הנזכר לעיל. בית הדין לעררים הבהיר כי לפי סעיף 2.2 לנוהל הערות גורמים, היה על המבקשים להמציא למשיבה את גזר הדין בעניינו של המבקש, על מנת שזו תוכל לבחון את בקשתם, והוסיף כי משלא עשו כן "חזקה [על המבקש] כי הוא עושה זאת ביודעין ומתוך הבנה כי לו הייתה התמונה מתגלה במלואה, היה בכך להשפיע על קבלת ההחלטה בעניינו". עוד ציין בית הדין לעררים כי מתחם הביקורת השיפוטית על החלטות בענייני מעמד הקשורות במניעה ביטחונית או פלילית הוא מצומצם במיוחד. בשולי הדברים קבע בית הדין לעררים כי אינו נדרש לטענות בדבר כנות הקשר בין המבקשים, שכן לשיטתו די היה בנימוקים הקשורים בעברו הפלילי של המבקש כדי לדחות את הבקשה.

16.ביום 14.5.2023 המבקשים הגישו ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הכריע בערעור על יסוד החומרים שבפניו בהתאם לתקנה 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 החלה במקרה זה מכוח תקנה 28 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן בהתאמה: תקנות סדר הדין האזרחי ו-תקנות בתי משפט לענינים מינהליים). בהמשך, בית המשפט המחוזי דחה את הערעור בהתאם לתקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה גם היא מכוח תקנה 28 לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים. בית המשפט המחוזי הוסיף, בבחינת "למעלה מן הצורך", כי מעבר לכך שניתן היה להסתפק במידע על אודות הרשעתו של המבקש לצורך דחיית בקשתו, גם עצם סירובו הממושך להמציא לידי המשיבה את פסק הדין המלא מצדיק את דחיית הבקשה. בית המשפט המחוזי הורה למבקש לצאת את ישראל עד יום 30.8.2023. בהמשך לכך, המשיבה הסכימה להאריך את המועד ליציאתו של המבקש מהארץ עד ליום 5.9.2023.

17.בקשת רשות הערעור שבפני, המכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוגשה ביום 5.9.2023, ולצדה הוגשה גם בקשה למתן סעד זמני. בו ביום הוריתי על מתן צו ארעי לפיו לא יינקטו הליכי הרחקה נגד המבקש עד למתן החלטה אחרת.

18.בבקשת רשות הערעור טוענים המבקשים כי המקרה דנן מעלה שאלה משפטית עקרונית שעניינה במשקל שיש לייחס בהליכים מסוג זה לכך שעבירה נמחקה מרישומו הפלילי של מבקש המעמד במדינת מוצאו, כמו גם את השאלה אם ניתן לדרוש המצאה של פסק דין מרשיע מקום בו המבקש לא הסתיר את עצם ההרשעה. המבקשים מוסיפים וטוענים כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יוצר עיוות דין בעניינם.

19.לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות, אף מבלי להידרש לתשובה, מאחר שאינה עומדת באמת המידה המצמצמת למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי" על הליכים שמקורם בבית הדין לעררים. זאת, בהתחשב במומחיותו של בית הדין לעררים בדיני הכניסה לישראל ובדיני האזרחות (ראו: בר"ם 2324/23 עאמר נ' מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 8 (26.3.2023); בר"ם 4420/23 פלונית נ' משרד הפנים רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 12 (13.6.2023)). על אף ניסיונם של המבקשים לשוות כסות עקרונית לבקשתם, מצאתי כי זו נטועה היטב בנסיבותיו הקונקרטיות של המבקש על רקע עברו הפלילי, ובממצאי עובדה הנוגעים להתנהלותם של המבקשים בפני המשיבה. כידוע, למשיבה מסור שיקול דעת רחב בקביעת המשקל שיש לייחס לסיכון הנשקף לציבור ממבקש מעמד על רקע עברו הפלילי, בפרט לאחר כניסתו לתוקף של נוהל הערות גורמים (ראו: עע"ם 1038/08 מדינת ישראל נ' געאביץ, פסקאות י"א-י"ג (11.8.2009)). בכל הנוגע לטענה שעניינה חשש מעיוות דין, אני מייחסת במקרה זה משקל לכך שהמבקש נמנע, לאורך ההליך המשפטי כולו (ולמעשה גם בשלב הנוכחי של הגשת בקשת רשות הערעור), לעשות את הדבר הפשוט והמתבקש – להציג את פסק הדין הרלוונטי לעיון הגורמים המוסמכים. כך במיוחד על רקע הוראתו המפורשת של סעיף 2.2 לנוהל הערות גורמים, המחייב לעשות כן, כתנאי להגשת בקשה לקבלת מעמד.

20.נוכח התוצאה שאליה הגעתי, על המבקש לעזוב את המדינה. למען הסר ספק, גם אם יבחר המבקש בדרך של הגשת בקשה נוספת בעתיד, תוך המצאת מלוא המסמכים הדרושים, יהיה עליו לנהל את ההליך לאחר שעזב את גבולות ישראל.

21.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית. ממילא נדחית גם הבקשה לסעד זמני. הצו הארעי שניתן בהחלטתי מיום 5.9.2023 – בטל. לצרכי התארגנות, ניתנת למבקש ארכה לעזוב את הארץ עד ליום 15.10.2023. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.