בר"מ 6601-23 בר"מ 6601-23

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 14.8.2023 (עת"ם 36718-06-23, השופט א' דראל). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן סעד זמני שהגישה המבקשת בגדרה של עתירה מינהלית.

2.המבקשת ילידת שנת 1952 היא אזרחית רוסיה, אם לשני בגירים אזרחי ישראל ואלמנתו של זכאי שבות על פי סעיף 4א לחוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות) כמי שאביו היה יהודי (להלן: המנוח). המבקשת והמנוח נישאו בשנת 1974 וחיו כבני זוג עד לפטירתו של המנוח בשנת 2016. שני ילדיהם עלו לישראל בשנים 2014 ו-2018 בהתאמה, וזאת מכוח זכאותם לשבות כנכדים של יהודי.

3.המבקשת נכנסה לישראל בחודש ינואר 2022 באמצעות רישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 (להלן: אשרת תייר), בהתאם לתקנה 5(ב) לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: התקנות). ביום 28.2.2022 המבקשת הגישה למשיבה, רשות האוכלוסין וההגירה, בקשה לקבלת מעמד "עולה". בבקשה נטען כי המבקשת ממלאת אחר התנאים הקבועים בסעיף 4א לחוק השבות כפי שפורשו בפסק הדין שניתן בבג"ץ 1775/19 מרינצ'בה נ' שר הפנים (29.8.2021) (להלן: עניין מרינצ'בה) כאלמנה של זכאי שבות, המקיימת קשר גורל עם העם היהודי. בהקשר זה נטען כי המבקשת ניהלה חיים משותפים עם המנוח במשך 42 שנים, מעולם לא נישאה בשנית או קשרה עצמה לבן זוג חדש, והקדישה את חייה לטיפול בילדיהם המשותפים, שהם כאמור אזרחי ישראל, ואף חיים בה כיום. ביום 1.8.2022, לאחר שלא ניתנה החלטה בבקשה, המבקשת הגישה עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי שנסבה על כך (עת"ם 2322-08-22).

4.ביום 26.10.2022 דחתה המשיבה את הבקשה בקבעה כי המבקשת והמנוח לא השתייכו לקהילה יהודית ולא ניהלו אורח חיים יהודי, ועל כן לא הוכח שיש לה "קשר גורל וזיקה לעם היהודי". לנוכח מתן ההחלטה התייתרה ההכרעה בעתירה הנזכרת, וביום 27.10.2022 היא נמחקה בהסכמת הצדדים (השופט ד' ארד-אילון).

5.ביום 30.10.2022 הגישה המבקשת ערר פנימי על החלטת המשיבה, שבו שבה על עיקר טענותיה. לשיטתה, עניין מרינצ'בה קבע כי הוכחתו של קשר זוגי כן בין האלמנה לבין זכאי השבות היא שיוצרת "זיקה" ו"קשר גורל" לעם היהודי, ללא תלות באורח החיים שהיא מנהלת. למען שלמות התמונה יצוין כי באותו יום פג תוקפה של אשרת התייר שבה החזיקה המבקשת.

6.ביום 8.3.2023, לאחר שחלפו חמישה חודשים מיום הגשת הערר וטרם התקבלה בו החלטה, הגישה המבקשת עתירה מינהלית נוספת לבית המשפט המחוזי (עת"ם 18577-03-23).

7.ביום 31.5.2023 דחתה המשיבה את הערר הפנימי. בהחלטתה, חזרה המשיבה על כך שהמבקשת לא הוכיחה כי היא "קשרה את גורלה לגורל העם היהודי". ניסיונה של המבקשת לקבל מעמד בישראל, כך קבעה המשיבה, נובע מרצונה להתגורר לצד בניה ולא מזיקתה לעם היהודי, ועל כן אינה עומדת בתנאים הנדרשים. נוכח החלטה זו, התייתר הדיון גם בעתירה הנוספת, ואף היא נמחקה ביום 18.6.2023 בהסכמת הצדדים (השופטת ע' אבמן-מולר).

8.ביום 14.6.2023 הגישה המבקשת עוד עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי, זו הפעם כנגד החלטת המשיבה הדוחה את הערר, היא העתירה העומדת ביסוד ההליך הנוכחי. בעתירה חזרה המבקשת על טענותיה לפיהן היא זכאית למעמד "עולה" בישראל בהתאם לסעיף 4א לחוק השבות ולפסק הדין בעניין מרינצ'בה. המבקשת הוסיפה והפנתה לפסקי דין נוספים (בג"ץ 1188/10 פוזרסקי נ' משרד הפנים (31.7.2013) ובג"ץ 6247/04 גורודצקי נ' שר הפנים (23.3.2010)) המלמדים, לשיטתה, כי סעיף 4א לחוק השבות יוצר זכות עצמאית לשבות באופן שאינו תלוי בניהול אורח חיים יהודי. עוד טענה המבקשת כי החלטת המשיבה סותרת את ההנחיות הפנימיות שלה עצמה בעניין מתן מעמד לאלמנות של זכאי שבות. המבקשת הוסיפה וטענה כי המשיבה אישרה מתן רישיונות ישיבה ארעיים לנשים שנסיבותיהן זהות לאלו שלה, כך שדחיית הבקשה בעניינה עולה כדי הפליה. לטענת המבקשת, לא ניתן לה רישיון ישיבה ארעי, והמשיבה אף מסרבת להאריך את תוקפה של אשרת התייר בה היא החזיקה, ובכך מונעת ממנה לצאת מישראל לצורך קבלת טיפולים רפואיים ברוסיה. לבסוף, טענה המבקשת לפגמים בהתנהלותה של המשיבה, ובעיקרו של דבר לשיהוי ניכר במענה לבקשותיה.

9.בצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ביניים, במסגרתה התבקש בית המשפט המחוזי להורות על מתן רישיון ישיבה ארעי למבקשת עד להכרעה בעתירה, או לחלופין להורות על חידוש תוקפה של אשרת התייר בה היא החזיקה, ומתן אשרת חוזר (בהתאם לסעיף 5 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952) אשר תאפשר לה לצאת מהארץ לצורך טיפולים רפואיים ברוסיה ולחזור. המבקשת טענה, בעיקרו של דבר, כי סיכויי העתירה גבוהים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתה. בהקשר זה נטען כי נוכח גילה המבוגר, היא זקוקה לטיפול רפואי, אך השיהוי הכבד בהתנהלותה של המשיבה הותיר אותה ללא אשרה, כך שאין ביכולתה לממן את חייה ואת הטיפולים הרפואיים שלהם היא זקוקה בישראל, ואף אינה יכולה לצאת את הארץ לצורך קבלת טיפולים ברוסיה. לפיכך, נטען כי דחיית הבקשה תגרום לפגיעה קשה בזכויותיה, בה בשעה שקבלת הבקשה לא תגרום לנזק כלשהו למשיבה.

10.בתגובתה מיום 13.8.2023 טענה המשיבה כי דין הבקשה להידחות. המשיבה טענה כי המבקשת שוהה בישראל ללא אשרה, ועל כן קבלת הבקשה תוביל לשינוי המצב הקיים ותהיה בגדר מתן "צו עשה". עוד נטען כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשת, שכן ממילא אין כל מניעה שהיא תשוב לרוסיה לצורך קבלת הטיפול הרפואי ותישאר בה עד להכרעה בעתירה. המשיבה הוסיפה וטענה כי סיכויי העתירה להתקבל נמוכים. למען שלמות התמונה יצוין כי במסגרת תגובתה ביקשה המשיבה מבית המשפט המחוזי להשהות את ההליך, עד להכרעה בהליך הדיון הנוסף שנסב על עניין מרינצ'בה (דנג"ץ 7335/21).

11.בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לצו ביניים לאחר שקיבל את טענות המשיבה באשר לכך שהצו המבוקש הוא "צו עשה" וכן לעניין מאזן הנוחות.

12.בקשת רשות הערעור שבפני הוגשה ביום 5.9.2023 והיא מכוונת כלפי החלטתו של בית המשפט המחוזי. המבקשת מיקדה את בקשתה בכך שלמצער תחודש אשרת התייר שלה וכן תינתן לה אשרת חוזר. לטענתה, עניינה מעלה שאלות עקרוניות, ולהכרעה בו השפעה משמעותית על זכויותיה. המבקשת טענה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא בחן את סיכויי העתירה להתקבל, בנסיבות שבהן סיכוייה גבוהים באופן שמאפשר להקל בדרישת מאזן הנוחות. בהקשר זה חזרה המבקשת על טענותיה בעניין הסתירה בין החלטת המשיבה ללשונו של סעיף 4א לחוק השבות, לפסיקה בתחום ולהנחיות שהיא עצמה קבעה. המבקשת הוסיפה וטענה כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שסיווג את הסעד המבוקש כ"צו עשה". זאת, משום שתוקפה של אשרת התייר של המבקשת פג בעקבות גרירת הרגליים של המשיבה, כך שקבלת הבקשה תוביל דווקא לשמירה על המצב הקיים. לבסוף, טענה המבקשת כי מאזן הנוחות נוטה במובהק לטובתה, נוכח המיקוד העדכני במתן אשרת תייר, שהיא בעלת אופי זמני ואינה מקנה לה זכויות סוציאליות כלשהן.

13.ביום 22.10.2023 הגישה המשיבה הודעת עדכון ובה הבהירה, כי אין מניעה לכך שהמבקשת תצא מגבולות ישראל וכי ככל שתגיש בקשה לחזור לישראל, זו תישקל בחיוב. בהקשר זה העירה המשיבה כי יציאתה של המבקשת מישראל תאפשר לה להגיש בקשה במסגרת נוהל 5.2.0033 "טיפול בבקשות למעמד בישראל להורה קשיש ובודד של אזרח ישראלי" (31.8.2022), ככל שהיא סבורה כי היא עומדת בתנאיו.

14.בתגובתה מיום 24.10.2023, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 23.10.2023, הבהירה המשיבה כי המבקשת רשאית לצאת מישראל וכי לכשתשוב, כניסתה לארץ תאושר.

15.ביום 13.11.2023 ניתן פסק הדין בדיון הנוסף בעניין מרינצ'בה (דנג"ץ 7335/21 הנזכר לעיל). בעקבות זאת, ביום 26.11.2023 הגישה המשיבה לבית משפט זה בקשה להארכת המועד להגשת התשובה לבקשת רשות הערעור, ובהקשר זה טענה כי היא פועלת לגיבוש הנחיות מעודכנות בעקבות פסק הדין וכי דרוש לה פרק זמן נוסף על מנת לבחון את השלכותיהן על עניינה של המבקשת. באותו היום ניתנה הארכת המועד המבוקשת.

16.בתשובתה מיום 11.12.2023 הודיעה המשיבה כי נוכח פסק הדין בהליך הדיון הנוסף בעניין מרינצ'בה, בקשתה של המבקשת לקבלת מעמד עולה תיבחן מחדש, לאחר שהיא תמציא למשיבה מסמכים עדכניים הנוגעים לכנות הקשר הזוגי שלה עם המנוח וכן להיעדרו של קשר זוגי חדש. החלטה בעניין תינתן בתוך שלושים יום מקבלת המסמכים. המשיבה הוסיפה כי עם שובה של המבקשת לישראל תוענק לה אשרת תייר, שתוקפה יוארך עד שלושים יום לאחר ההכרעה בבקשתה. בנסיבות אלו, כך נטען, בקשת רשות הערעור התייתרה ודינה להימחק.

17.ביום 24.12.2023 הודיעה המבקשת כי היא מסכימה למחיקת הבקשה בכפוף לכך שאכן תינתן לה, עם חזרתה לישראל, אשרת תייר, אשר תעמוד בתוקפה עד שלושים יום לאחר המועד שבו תינתן החלטה חדשה בעניינה. המבקשת הוסיפה וטענה כי יש לפסוק לטובתה הוצאות בשים לב לכך שללא הגשת הבקשה לא היה מתאפשר לה לצאת מישראל לצורך קבלת טיפול רפואי. לגופם של דברים, טענה המבקשת כי דרישתה של המשיבה למסמכים עדכניים היא ניסיון נוסף מצידה לעיכוב ההליך, שכן המבקשת כבר הגישה למשיבה מסמכים ואסמכתאות הנוגעים לקשר הזוגי שלה עם המנוח, והמשיבה למעשה מעולם לא חלקה על מידת כנותו של קשר זה. בהקשר זה חזרה המבקשת על טענותיה לעניין הפגמים בהתנהלותה של המשיבה לאורך ההליך כולו, ובפרט לעניין השיהוי הרב בטיפול בעניינה.

18.בשלב זה, ונוכח הודעות הצדדים, דומה שהדיון בבקשת רשות הערעור אכן התייתר, בכפוף להבטחת זכויותיה של המבקשת בתקופת הביניים שעד לאחר קבלת ההחלטה כמפורט לעיל, על דרך הענקתה של אשרת תייר שתעמוד בתוקף עד שלושים יום לאחר ההכרעה בבקשתה.

19.למעלה מן הצורך אוסיף כי יש לקוות ששני הצדדים יעשו את המרב על מנת להביא את בירור עניינה של המבקשת להכרעה במהירות האפשרית, בשים לב לזמן הרב שחלף מאז שהגישה המבקשת את בקשתה לקבלת מעמד ולריבוי ההליכים במקרה זה.

20.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נמחקת. במכלול הנסיבות תישא המשיבה בהוצאות המבקשת בסך של 5,000 שקלים.