בר"מ 6637-23 בר"מ 6637-23

1.המבקש הוא המחזיק במשרד בבניין "טקסטיל סנטר" שמצוי בשטחה המוניציפאלי של עיריית חולון (להלן: המשיבה). בשנים 2022-2021 המבקש חויב בארנונה בגין משרד זה על בסיס חישוב שטח של כ-147 מ"ר לפי חלוקה כאמור להלן: 88.78 מ"ר בגין שטח המשרד עצמו; 4.02 מ"ר בגין שטח חדר העזר הצמוד למשרד (לפי סעיף 2.7 לצו הארנונה לשנת 2021 וסעיף 2.7 לצו הארנונה לשנת 2022 חדרי עזר מחויבים ב-50% מתעריף הארנונה); 26.46 מ"ר ו-29.86 מ"ר בגין חלקו היחסי של המבקש בשטחים המשותפים ובקרקע התפוסה המשותפת של בניין המשרדים, בהתאמה (שטחים אלה יכונו להלן: השטחים המשותפים). בחודש דצמבר 2021 עתר המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו בבקשה שיורה למשיבה על הפסקת פעולות גביית הארנונה, אך העתירה נמחקה תוך שבית המשפט הורה למבקש למצות טענותיו בדבר גובה חיובו בארנונה בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: חוק הערר).

2.ביום 23.2.2022 המבקש השיג על חיובו בארנונה בפני מנהלת הארנונה במשיבה. בתמצית, נטען כי המבקש מחזיק בשטח של 88.78 מ"ר בלבד (שטח המשרד עצמו) ואין לחייבו בארנונה בגין שטח חדר העזר. עוד נטען כי בהתאם לפסק הדין של בית משפט זה בבר"ם 2469/19 מנהל הארנונה בעירית תל אביב-יפו נ' קניון רמת אביב בע"מ (5.1.2021) (להלן: עניין קניון רמת אביב) אין לחייבו בארנונה בגין חלקו היחסי בשטחים המשותפים. בנוסף, העלה המבקש טענות שונות שנוגעות לשיעורי ההנחה בארנונה שמגיעים לו בשל היותו "הורה עצמאי" ובגין "תשלום שנתי מראש" (נספח ד לבקשת רשות הערעור).

3.ביום 23.3.2022 מנהלת הארנונה של עיריית חולון דחתה את השגת המבקש. ביחס לחיוב המבקש בגין שטח חדר העזר ציינה מנהלת הארנונה כי שטחי הנכס המוחזק על ידו נקבעו לאחר מדידה שביצעה חברת מדידות מטעם העירייה וכי המבקש לא הציג ראייה שסותרת את מסקנות המדידה שבוצעה מטעמה. לכן, אין בסיס לשינוי חישוב גודל השטחים בגינם חויב המבקש. לעניין חיוב המבקש בארנונה בגין השטחים המשותפים נקבע כי יישום אמות המידה שנקבעו בפסיקה בהקשר זה מוליך למסקנה כי יש לראות במחזיקי היחידות העסקיות בבניין המשרדים כמחזיקים בשטחים המשותפים (בהיותם בעלי הזיקה הקרובה ביותר אליהם) ולא בבעלי בניין המשרדים, כטענת המבקש.

4.על החלטת מנהלת הארנונה הגיש המבקש ערר לוועדת ערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית חולון (להלן: ועדת הערר). ביום 8.8.2022 קיימה ועדת הערר דיון בטענות המבקש בערר. במסגרת הדיון ציין המבקש כי "אני יורד מהטענה הזאת הראשונית הזאת, אני יורד. בנוגע לחדרי עזר" (פרוטוקול הדיון, בעמ' 8, ש' 19-18). ביום 30.8.2022 הכריעה ועדת הערר בערר שהגיש העותר ודחתה את טענתו כי אין לחייבו בארנונה בגין השטחים המשותפים בהתאם להלכה שנקבעה בעניין קניון רמת אביב. נקבע כי לא ניתן להחיל את ההכרעה בעניין קניון רמת אביב בנסיבות המקרה דנן, בין היתר מאחר שהמחזיקים ביחידות העסקיות בבניין המשרדים הם מחזיקי השטחים המשותפים במקרה דנן (ולא חברת הניהול, כפי שנקבע בעניין קניון רמת אביב).

5.ביום 29.12.2022 הגיש המבקש ערעור על החלטת ועדת הערר. המשיבה הגישה ביום 14.6.2023 תשובה לערעור ובו טענה כי דין הערעור להידחות על הסף מחמת שיהוי בהגשתו. בנוסף טענה המשיבה כי דין הערעור להידחות לגופו. בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (כב' השופטת הבכירה ג' רביד) דחה את הערעור תוך חיוב המבקש בהוצאות המשיבה. תחילה קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי הערעור הוגש לאחר שחלף פרק הזמן הקבוע לכך בחוק הערר (מבלי שהתבקשה הארכת מועד) ודי בכך כדי לדחות את הערעור על הסף מחמת שיהוי. עוד נקבע כי בהתאם לדברי המבקש בפרוטוקול הדיון בערר מיום 8.8.2022, במהלך הליך שמיעת הערר זנח המבקש את טענותיו בקשר לגודל השטחים המוחזקים על ידו בבניין המשרדים וכן בקשר לחדר העזר, ולכן המבקש אינו יכול לשוב ולהעלותן בערעור. לגופן של טענות המבקש לגבי חיובו בגין השטחים המשותפים נקבע כי דינן להידחות. נפסק כי מבחינה עובדתית המבקש לא הניח תשתית שמצביעה על כך שאינו מחזיק בפועל בשטחים המשותפים או על כך שבעל הבניין מחזיק בפועל בשטחים המשותפים. עוד קיבל בית המשפט את קביעת ועדת הערר שלפיה הנסיבות שנדונו בעניין קניון רמת אביב אינן מתאימות לעניינו של המבקש משלא הוכח כי חברת ניהול או בעלי הבניין מחזיקים בשטחים המשותפים.

6.מכאן הבקשה שלפניי שבגדרה חוזר המבקש, בעיקרם של דברים, על טענותיו בערר ובערעור שתוארו לעיל. בכלל זאת, טוען המבקש כי שגה בית המשפט לעניינים מינהליים בקביעתו שלפיה הערעור על החלטת ועדת הערר הוגש באיחור. המבקש חוזר גם על טענותיו בקשר לחישוב גודל השטחים המוחזקים על ידו וטוען כי לא זנח את טענותיו בהקשר זה (סעיף 25.3 לבקשת רשות הערעור). עוד נטען בקשר לחיוב המבקש בגין השטחים המשותפים כי לפי ההלכה שנקבעה בעניין קניון רמת אביב אין מקום לחייבו בארנונה בגין שטחים אלו. בנוסף, המבקש מעלה טענות לעניין חיובו בארנונה לשנת 2023 (שם, סעיף 28).

ביום 10.9.2023 הגיש המבקש בקשה "להנפקת שובר תשלום סכום ארנונה לשנת 2023" ובה ביקש להורות למשיבה להפקיד בקופת בית המשפט סכום של 13,830 ש"ח כגובה ההפרש הנטען בין חיוב המבקש בארנונה בפועל ובין גובה החיוב הנכון לשיטתו.

7.לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. אמת המידה שנקבעה למתן רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה, בשאלות שהן יישומיות באופיין, היא מצמצמת ותינתן כאשר מתעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים (בר"ם 8310/21 נכסים ייזום ופיתוח (נ.י.פ) בע"מ נ' מנהל הארנונה בתל אביב, פסקה 5 (26.12.2021); בר"ם 7647/20 צמח נ' מנהל ארנונה בעיריית חיפה, פסקה 5 (29.12.2020)). הבקשה שלפניי לא מעלה שאלה כאמור. כך, טענות המבקש ביחס לשטחים המשותפים מכוונות למעשה ליישום הדין בנסיבות עניינו של המבקש, וטענות מעין אלו אינן מקימות עילה למתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (בר"ם 6304/21 צדיק נ' מנהל הארנונה בעיריית רמת גן, פסקה 5 (12.10.2021); בר"ם 9015/20 טורנר נ' עיריית חיפה, פסקה 5 (22.3.2021)). אף לשיטת המבקש טענותיו מכוונות לאופן שבו יישמו בית המשפט לעניינים מינהליים וועדת הערר את הקביעות בפסק הדין בעניין קניון רמת אביב בנסיבות המקרה דנן. יתר טענות המבקש, ובכללן טענתו כי ערעורו לא הוגש באיחור וטענתו כי לא זנח את טענותיו בדיון בוועדת הערר הן טענות ערעוריות מובהקות, שאינן מצדיקות מתן רשות כאמור.

8.אשר לטענת המבקש ביחס לחיובו בארנונה לשנת 2023, הרי שזו הועלתה לראשונה במסגרת בקשת הרשות לערער, שנסבה, כאמור, על החלטות בעניין שומות הארנונה בשנים 2022-2021. משכך, אין ההליך דנן האכסניה המתאימה לבירור טענות המבקש בהקשר זה (בר"ם 3013/22 עיריית תל אביב-יפו נ' בית בלב בע"מ, פסקה 6 (15.11.2022)).

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.