בר"מ 6657/14 הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פתח תקוה נ. היועץ המשפטי לממשלה

1.

ביום 12.11.2003 פורסמה למתן תוקף תמ"מ 21/3 "תכנית מתאר מחוזית למחוז המרכז". בעקבות זאת הוגשו לוועדות המקומיות לתכנון ולבניה שבתחום שיפוטה של התכנית (והמבקשת בכללן) תביעות לפיצוי בגין פגיעה על ידי תכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 בסכום כולל של כמה מיליארדי שקלים. משדחו הוועדות המקומיות תביעות שהוגשו להן, הוגשו נגד החלטותיהן עררים לוועדת הערר המחוזית מחוז מרכז. בהחלטה מיום 2.9.2013 הכריעה ועדת הערר בשאלה מהם התנאים שבהתקיימם קמה פגיעה בפוטנציאל התכנוני של מקרקעין שנפגעו מהתכנית באופן שמקים עילה להעביר תביעה שהוגשה בעניינם לדיון לפני שמאי מכריע. על רקע קביעה זו הכריעה ועדת הערר באופן פרטני בעררים שהוגשו לה והחליטה לדחות חלק מהתביעות ולקבל את חלקן האחר. התובעים בעררים שנדחו (או חלק מהם) הגישו לבית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד ערעור על החלטת הוועדה לדחות את עררם (ולמעשה את תביעתם); ואילו התביעות בעררים שהתקבלו הועברו לדיון לפני שמאי מכריע.

2.

המבקשת הגישה ערעור על חלק מהחלטתה של ועדת הערר הנוגע להעברת התביעות שלא נדחו לדיון לפני שמאי מכריע. המשיבים מצדם ביקשו לדחות את הערעור על הסף בטענה שלא ניתן לערער על החלטת ביניים של ועדת הערר אלא במסגרת ערעור על החלטתה הסופית.

3.

בית המשפט לעניינים מינהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ז' בוסתן ) קבע כי אף שבפסיקתו של בית משפט זה לא נסתם הגולל לחלוטין על האפשרות לערער על החלטת ביניים המעבירה עניין להכרעתו של שמאי מכריע והותיר את העניין בצריך עיון, לא קמה הצדקה בנסיבות שלפניו לסטות מן הכלל ולדון בערעור על החלטת ביניים שלא במסגרת פסק הדין הסופי.

4.

מכאן הבקשה שלפניי. המבקשת נסמכת על פסק הדין בבר"ם 4057/05 קופרמן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה שומרון (24.6.2007) (להלן: עניין קופרמן ) שבו נקבע כי אף שככלל אין לדון בערעור על החלטת ביניים של ועדת הערר בסמוך לאחר הינתנה אלא במסגרת ערעור על החלטתה הסופית, לא נסגרה הדלת בפני אפשרות כזו. לטענת המבקשת, הנסיבות דנן מצדיקות לדון בערעור כבר עתה – הן משום היקפה הכספי של המחלוקת (כ-234 מיליון ש"ח); הן משום שהדבר יחסוך במשאבים רבים. לטענת המבקשת, אם ערעורה לא יידון כעת אותה שאלה משפטית – הנוגעת לקביעותיה העקרוניות של ועדת הערר – תוכרע פעמיים: פעם אחת במסגרת הערעורים שהגישו התובעים שוועדת הערר הורתה על דחיית תביעותיהם; ופעם שנייה לאחר שוועדת הערר תיתן את החלטתה הסופית בתביעות שהועברו לדיון לפני שמאי מכריע. בהקשר זה מעלה המבקשת את החשש שוועדת הערר תיתן החלטה סופית והמבקשת תידרש לבצע את החלטתה ולשלם פיצויים לתובעים רבים, באופן שיקשה להשיב את המצב לקדמותו.

5.

לאחר שעיינתי בבקשה, באתי למסקנה שדינה להידחות. השאלה אם ניתן להגיש ערעור על החלטת ביניים של ועדת ערר לפיצויים ולהיטל השבחה נדונה בבית משפט זה פעמים מספר. בבר"ם 10275/04 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה נ' צפדיה (24.6.2007) השיבה לה הנשיאה ד' ביניש (בדן יחיד) בשלילה. זו גם הייתה עמדתי בבר"ם 3474/10 בלסקי נ' הוועדה המקומית זבולון (27.9.2012) (להלן: עניין בלסקי ) ; ובבר"ם 5216/12 הועדה המקומית לתכנון ולבניה פתח תקוה נ' כנס הבפטיסטים בישראל בע"מ , פסקה 23 (5.1.2014) נטתה השופטת ד' ברק-ארז אף היא לעמדה זו, אם כי לא ראתה להכריע בה משהחליטה לדחות את הבקשה לרשות ערעור לגופו של עניין. בעניין קופרמן ציין המשנה לנשיאה

א' ריבלין (בהסכמת השופטים ס' ג'ובראן ו ד' חשין ) כי –

"ניתן לסבור שנוסחו של סעיף 198(ח) אינו סוגר את הדלת באופן מוחלט והרמטי בפני קיום ביקורת ערעורית מיידית על החלטות שאינן מסיימות את ההליך באופן פורמאלי אך יש בהן כדי ליצור מצב בלתי-הדיר. גם ההחלטה בעניין צפדיה , כך נראה לי, אינה סותמת את הגולל על אפשרות כזו [...]. אולם אין לי צורך לקבוע מסמרות בעניין זה, כיוון שמכל מקום מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט קמא, שסבר כי במקרה שלפנינו הדלתות עודן פתוחות וניתן יהיה –במידת הצורך – לקיים בירור ערעורי עתידי".

6.

כאמור, בעניין בלסקי הבעתי את השקפתי שלפיה אין אפשרות להשיג על החלטת ביניים של ועדת ערר להעביר תביעה לדיון לפני שמאי מכריע שלא במסגרת ערעור על החלטתה הסופית. אולם גם אם אניח כי לא נסגרה הדלת לכך באופן מוחלט, איני סבור כי לפנינו מקרה המצדיק לחרוג מן הכלל. בנסיבות דנן אין הכרח שהשאלה המשפטית העקרונית תידון פעמיים באופן שיביא לבזבוז של משאבים, כפי שהמבקשת חוששת. מבלי להביע עמדה ומבלי שיש בכך כדי לכבול את שיקול דעתן של הערכאות האחרות, הרי שאין מניעה להגיע להסדר דיוני שיאפשר הכרעה מוקדמת במחלוקות העקרוניות. כך למשל, ניתן לעכב את הדיון בתביעה לפני השמאי המכריע עד למיצוי ההליכים הערעוריים בשאלה העקרונית, אשר תלויה ועומדת בשלב זה לפני בית המשפט לעניינים מינהליים במסגרת הערעור שהגישו התובעים על החלטת ועדת הערר. להבדיל מכך, ככל שיוחלט כי ההליך לפני השמאי המכריע יימשך ותינתן החלטה סופית של ועדת הערר, הרי שניתן יהיה לבקש את עיכוב ביצועה אם יוגש ערעור, ככל שהמחלוקת העקרונית לא תוכרע עד אותו שלב. איני רואה להידרש לכל המנגנונים הדיוניים האפשריים. כל שביקשתי להבהיר הוא כי אלה יוכלו ליתן מענה הולם לחשש שהמבקשת מצביעה עליו. משכך – גם לגופו של עניין – לא היה מקום לסטות מן הכלל ולדון בערעור בשלב זה אפילו היה ניתן לעשות כן.

7.

הבקשה נדחית. אין צו להוצאות.