בר"מ 6686/18 מוחמד הניני נ. משרד הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

לפניי שתי בקשות רשות לערער על דחיית בקשה להשבת רישיון לישיבת קבע בישראל שפקע. הבקשה בבר"ם 6686/18 מכוונת לפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) בעמ"נ 44904-01-18 מיום 4.7.2018; והבקשה בבר"ם 7068/18 מכוונת לפסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רובין ) בעמ"נ 61334-09-17 מיום 30.7.2018.

ראיתי לנכון לדון בבקשות במאוחד, נוכח השאלות הדומות המתעוררות בהן.

בר"ם 6686/18

1.

המבקש בבר"ם 6686/18 (להלן: המבקש ) נולד בירושלים בשנת 1953, וקיבל רישיון לישיבת קבע בישראל בשנת 1967. ביום 12.6.1969 עזב המבקש את ישראל, עבר להתגורר בארצות הברית, וקיבל בה מעמד של אזרח בשנת 1974. המבקש נישא בשנת 1977 ובמרוצת השנים נולדו לו 7 ילדים. כל אותן שנים התגורר המבקש בארצות הברית עם משפחתו. בשנת 1993, הגיע המבקש לביקור ראשון בן חודשיים בישראל מזה כ-24 שנים, ומאז ביקר בה 9 פעמים נוספות. ביקוריו אלה נמשכו תקופות של חודשים בודדים. ביום 15.9.2014 הגיע המבקש ארצה, וכשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 20.1.2015, הגיש בקשה לישיבת קבע. המשיב דחה את הבקשה תחילה ביום 24.6.2015, בנימוק שהמבקש מעולם לא היה תושב ישראל; וכן דחה ערר פנימי ביום 15.7.2015. בעקבות ערר של המבקש, הוחזר עניינו למשיב לבחינה מחודשת, אך זה דחה את הבקשה ביום 4.1.2016, מכיוון שרישיונו פקע ולא נמצא כי יש להעניק לו רישיון מחדש.

2.

המבקש ערר על החלטת המשיב. בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין ) דחה את הערר ביום 16.12.2017. ראשית , נקבע כי המבקש אינו יכול להיבנות מנוהל משרד הפנים 5.2.0018 "נוהל פקיעת אשרת רשיון לישיבת קבע" (3.1.2008) (להלן: נוהל שרנסקי ), שכן הוא לא חל על מי שקיבל אזרחות זרה. שנית , בית הדין עמד על המדיניות המרחיבה של שר הפנים בענייני השבת תושבות (להלן: המדיניות המרחיבה ), שעליה הוצהר בעע"ם 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים (14.3.2017) (להלן: עניין אלחאק ) ושלפיה ככלל, יושב רישיון קבע שפקע למי ששב והשתקע בישראל, אם הוא שמר על זיקותיו לארץ. עם זאת, נקבע כי על המבקש חל החריג השני למדיניות זו הקובע שלא תושב תושבות למי שתושבותו פקעה מבלי שהיה תושב בפועל במשך תקופה משמעותית בישראל (להלן: החריג השני ). זאת, שכן המבקש עזב את ישראל שנתיים לאחר שקיבל תושבות קבע, ולפיכך תושבותו היא עניין פורמלי בלבד. ממילא, נקבע שהמבקש שהה בישראל תקופות קצרות בלבד, ולא שמר על זיקה לישראל או ביסס אותה מחדש. עוד צוין כי משפחתו של המבקש עודנה בארצות הברית ובכלל זה אשתו. כמו כן, התייחס בית הדין לטענות המבקש בדבר מקרים רבים אחרים שהציג המבקש שבהם הושבה תושבות קבע וצוין כי המקרים אינם דומים, שכן באותם מקרים דובר במי ששהה בארץ תקופה ארוכה בטרם עזב, ואף שמר על זיקה לארץ לאחר מכן.

3.

המבקש ערער על פסק הדין. ביום 4.7.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט ע' שחם ) את הערעור. נקבע כי רישיון הקבע של המבקש פקע זה מכבר, בשל העתקת מגוריו לארצות הברית והתאזרחותו בה, וכי נשלח לו מכתב בעניין בשנת 2005. באשר לבקשה להשבתו, בית המשפט ציין כי אומנם, כפי שקבע בית הדין, נוהל שרנסקי אינו חל בעניינו של המבקש, אך למשיב נתונה סמכות כללית להשיב רישיון שפקע. עם זאת, נקבע כי בנסיבות העניין לא נפל פגם בהחלטת המשיב שלא להשיב את הרישיון שכן המבקש לא שמר על זיקה לישראל, לא ביסס אותה מחדש ולא קבע בארץ את מרכז חייו. עוד ציין בית המשפט כי תושבות המבקש פקעה לאחר שהיה תושב בפועל תקופה לא משמעותית – שנתיים בלבד – ולכן הוא בא בגדר החריג השני למדיניות המרחיבה. בנוסף, צוין כי המבקש שהה בארצות הברית כ-24 שנים, שבה התאזרח והקים את משפחתו; וכי גם משנת 1993, עת שב המבקש לבקר בישראל, עיקר חייו התנהלו בה, והוא שהה בישראל רק שנה וחצי במצטבר. עוד צוין כי לילדי המבקש אין זיקה לישראל, וכי אשתו הצטרפה אליו רק בסמוך למועד הגשת הערעור. נקבע כי מדובר במקרה שונה מעניין אלחאק , שבו נשמרה זיקה מהותית לישראל במשך שנים ארוכות. בית המשפט דחה גם את הטענות לזיקות נוספות לישראל, שכן המבקש לא העמיד תשתית מספיקה להוכיח את קשרי המשפחה שלו בירושלים ואת הנכסים המשפחתיים שעומדים לכאורה לרשותו. עוד דחה בית המשפט את טענת המבקש להפליה, וקבע כי במקרים אחרים שבהם הושבה תושבות שפקעה מדובר לרוב במי ששהה בארץ תקופה ארוכה, ואף שמר על זיקה לארץ.

4.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקש טוען כי תושבות הקבע שלו נשללה בהליך בלתי תקין, וכי יש להשיב לו את התושבות שכן הוא שמר על זיקות לארץ לאורך שהותו בארצות הברית. לטענתו, הוא נהג לבקר בארץ באופן קבוע, אך רישומי המשיב חלקיים ואינם משקפים זאת. המבקש מציין כי הוא ואשתו – הנמצאת עמו בעת האחרונה – מתגוררים בדירה בבניין של משפחתו המורחבת, אשר מתגוררת בירושלים; וכי הוא ניתק כל זיקה יומיומית לארצות הברית. המבקש טוען כי יש לאפשר לו להזדקן במולדתו, וכי מדיניות המשיב מקשה דווקא על מבוגרים, משום שאלה נולדו לפני שנת 1967 ועל כן שנותיהם הראשונות אינן נספרות במניין שנות התושבות קודם לפקיעתה, ומכיוון שבצעירותם ההגעה לארץ הייתה קשה יותר. לשיטתו, על פי עניין אלחאק , יש לראות במי ששהה בירושלים תקופה משמעותית אף לפני שנת 1967, כמי שלא עזב מיד עם קבלת הרישיון לישיבת קבע. לטענתו, במקרים רבים אחרים – בחלקם בנסיבות קשות יותר – הושבה תושבות שנשללה, וכי המשיב לא סיפק הסבר לכך. נטען כי בעת החלטת המשיב בבקשתו להשבת תושבות, טרם ניתן פסק הדין בעניין אלחאק ובמקרים נוספים, והמשיב לא יכול היה לשקול את אמות המידה שנקבעו בהם. לבסוף, טוען המבקש כי המשיב לא שקל חלופות מידתיות יותר, כגון מעמד ארעי שיבחן מעת לעת; וכי יש לבטל את פסיקת ההוצאות לחובתו.

בר"ם 7068/18

5.

המבקשת בבר"ם 7068/18 (להלן: המבקשת ) נולדה בירושלים בשנת 1951 ונרשמה כתושבת קבע בשנת 1967. בשנת 1969 עברה המבקשת להתגורר בארצות הברית, ולאחר מכן נישאה לאזרח אמריקני – תושב ירושלים במקור, שאינו בעל מעמד בישראל – ונולדו להם 5 ילדים. בשנת 1975 רכשה אזרחות אמריקנית. בשנת 1986 הגיעה המבקשת לביקור ראשון בארץ. בשנת 1993 שבה לביקור נוסף, שבמהלכו ביקשה לחדש את תעודת הזהות שלה – אז נמסר לה שרישיונה לישיבת קבע פקע וכי היא נגרעה ממרשם האוכלוסין. החל משנת 1994 הוסיפה המבקשת לבקר בישראל לתקופות קצרות. ביום 7.4.2015 נכנסה המבקשת לישראל, וביום 14.5.2015 הגישה בקשה להשבת רישיון הקבע. המשיב ערך לה ריאיון ביום 31.5.2015, ודחה את הבקשה ביום 2.6.2015, וכן דחה ערר פנימי ביום 26.8.2015.

6.

המבקשת הגישה ערר על החלטת המשיב. ביום 13.8.2017 דחה בית הדין לעררים (כב' הדיינת ש' בן שאול וייס ) את הערר. נקבע כי עצם הרישום הפורמלי בעבר של המבקשת כתושבת קבע אינו מקנה לה זכות לחידוש המעמד, וכי היא עזבה את הארץ בהיותה בגירה. באשר לזיקותיה של המבקשת לארץ, בית הדין ציין כי המבקשת היגרה לארצות הברית סמוך לאחר קבלת הרישיון; כי לאחר מכן לא ביקרה בישראל שנים רבות; כי ביקוריה הקצובים של המבקשת החל משנת 1986 היו לפרקי זמן לא משמעותיים – להוציא שהות של שנתיים; וכי רק החל משנת 2010 החלה המבקשת לבקר בארץ מדי שנה. לפיכך, קבע בית הדין כי המבקשת לא שמרה על זיקה לישראל במשך כ-40 שנה, לא מיסדה את חייה בישראל, ולא מימשה בפועל את תושבותה במשך תקופה משמעותית – ולכן חל בעניינה החריג השני למדיניות המרחיבה של המשיב, שעליה הוצהר בעניין אלחאק . עוד נקבע כי לבן זוגה של המבקשת אין כל מעמד בישראל, בשונה מבעניין אלחאק , וכי העובדה שהיא מתגוררת בנכס של משפחתו אינה מחזקת את זיקתה. עוד נקבע כי כל ילדי המבקשת מתגוררים בארצות הברית, וכי היא ובן זוגה מתפרנסים מפנסיה בארצות הברית ומכספים ששולחים ילדיהם.

7.

המבקשת ערערה על פסק הדין. ביום 30.7.2018 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט א' רובין ) את הערעור. תחילה נקבע כי רישיון הקבע של המבקשת פקע כדין לאחר שהעתיקה את מרכז חייה לארצות הברית והתאזרחה שם. בהמשך לכך נקבע כי המבקשת אינה זכאית לכך שיושב לה רישיונה: ראשית , מכיוון שלא חל עליה נוהל שרנסקי , שכן רישיונה פקע לפני שנת 1995. שנית , משום שהיא לא שמרה על זיקות מספיקות לישראל ולפיכך אינה נכללת במדיניות המרחיבה של המשיב. צוין כי לצורך השבת תושבות יש להצביע על זיקה בעלת עוצמה מסוימת שאינה של מה בכך, וכי מדובר במבחן אובייקטיבי; אך שהמבקשת אינה באה בגדר זה. בית המשפט הטעים כי המבקשת עזבה את הארץ בהיותה בגירה, שנתיים בלבד לאחר קבלת התושבות, ולא ביקרה בישראל במשך 17 שנים רצופות. נקבע כי ביקוריה בארץ היו בתדירות נמוכה, ולמשך תקופות לא ארוכות בכל פעם. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי היא שהתה בישראל בשנים 1972-1970 ואת טענתה כי רישומי כניסותיה לארץ אינם אמינים. נקבע כי למעט ביקור אחד שארך כשנתיים בשנת 1986, ביקורי המבקשת היו ספוראדיים – עד לשנת 2010 המבקשת ביקרה בישראל אחת למספר שנים; ורק משנת 2010 החלה המבקשת בביקורים אחת לשנה. לפיכך, קבע בית המשפט כי לא מדובר במתכונת ביקורים רחבה או בשהייה לסירוגין בישראל ובחוץ-לארץ. עוד צוין כי כל ילדי המבקשת חיים בארצות הברית, ובן זוגה השוהה עמה אינו בעל מעמד בישראל; וכי הנכסים שהיא מחזיקה בישראל עברו לידיה בירושה רק בשנת 2015, וממילא הזיקה שמקימה בעלות על נכסים נמוכה מזיקות אחרות.

8.

מכאן בקשת הרשות לערער שלפניי. המבקשת טוענת כי רישיונה לישיבת קבע נשלל שלא כדין, וכי בכל מקרה יש להשיב לה אותו. המבקשת טוענת כי פסק הדין של בית המשפט לעניינים מינהליים בעניינה קובע רף חדש לזיקה הדרושה להשבת תושבות, המתעלם מהייחוד של תושבי מזרח ירושלים ויוצר נוסחה של כניסות לארץ. נטען כי יישום דווקני של הנסיבות בעניין אלחאק מביאה לצמצום באפשרות של השבת מעמד. בכל מקרה, טוענת המבקשת, היא שמרה על זיקות מספיקות לארץ: לאחר שהייה קצרה בארצות הברית, היא שבה לארץ בשנים 1972-1970, ולאחר מכן נישאה ויצאה בשנית; היא שהתה בארץ למשך שנתיים בשנת 1986, באופן חוקי; מאז שנות ה-90 ביקרה באופן תדיר בארץ; לה ולבן זוגה בית שבנו בשנות ה-80, ובו התגוררו בעת ביקוריהם בארץ; היא ובן זוגה ירשו נכסים בירושלים, ואין להם נכסים כלשהם בארצות הברית. המבקשת טוענת כי רישומי המשיב על כניסתה ויציאתה מן הארץ כוללים שגיאות ואי-דיוקים, וכי נגרם לה נזק ראייתי בכך שלא הוצגו נתוני כניסתה מאז שנת 1968. המבקשת טוענת כי במקרים רבים שנסיבותיהן דומות, הושבה תושבות המבקשים. כמו כן, המבקשת טוענת כי יש להתחשב בנסיבות עזיבתה את הארץ, הנוגעות לאפליה כלפי נשים: ראשית , כאישה צעירה בחברה מסורתית, לא היה באפשרותה לבחור היכן להתגורר; שנית , לא היה באפשרותה לחיות בארץ, שכן מדיניות המשיב – אשר בוטלה רק בשנת 1994 – הייתה שלא לאשר איחוד משפחות לנשים.

9.

כמו כן, המבקשת טוענת כי החריג השני של המדיניות המרחיבה לא חל עליה, שכן יש לראות במי ששהה בירושלים תקופה משמעותית גם לפני שנת 1967 – כמי שלא עזב מיד עם קבלת רישיון הישיבה. לשיטתה, נוכח המעמד הייחודי של תושבי מזרח ירושלים – אשר לא נוצר רק בשנת 1967 – יש להתחשב בשנים טרם סיפוח מזרח ירושלים, שבהן לא יכולה הייתה להחזיק בתושבות. נטען כי פרשנות המשיב היא מפלה כלפי מבוגרים, שכן מי שנולד מאוחר יותר ועזב את ישראל בגיל דומה – זוכה ששנות צעירותו ימנו במניין שנות השהייה.

לבסוף, נטען כי המשיב התחייב לבחון מחדש החלטות שניתנו לפני פסק הדין בעניין אלחאק , אך למבקשת לא ניתנה הזדמנות לטעון נגד המדיניות; וכי יש לבטל את ההוצאות שנפסקו לחובתה.

תשובות המשיב בבר"ם 6686/18 ובבר"ם 7068/18

10.

המשיב טוען כי הבקשות אינן מעוררות שאלה משפטית עקרונית, וכי הן נטועות בנסיבותיהם הפרטניות של המקרים וביישום של עניין אלחאק . לעניין החריג השני למדיניות המרחיבה, נטען כי אין להתחשב בזמן שקדם למועד קבלת מעמד תושבות הקבע, שכן אחרת לא יהיה הבדל בין המחזיק במעמד קבע לבין יליד מזרח ירושלים שלא החזיק במעמד; וכי פרשנות שתמנה את השנים שלפני קבלת הרישיון תרוקן מתוכן את החריג השני. לפיכך, ומשהמבקשים עזבו את ישראל מיד לאחר קבלת הרישיון לישיבת קבע, חל בעניינם החריג השני.

11.

עוד נטען כי המדיניות המרחיבה של המשיב כלל אינה חלה על המבקשים, משלא שמרו על זיקותיהם לישראל, ולכן ממילא ההכרעה בדבר תחולת החריג השני בעניינם אינה מעלה או מורידה.

לעניין זה, לגבי המבקש בבר"ם 6686/18, נטען כי הוא התאזרח בארצות הברית והקים בה משפחה; הגיע לביקור ראשון בארץ רק כ-24 שנים לאחר שעזב; ושהה במצטבר בארץ שנה וחצי בלבד עד שובו. עוד נטען כי לא נמצאו תימוכין לטענת המבקש לזיקות כלכליות לארץ, וכי הימצאות משפחתו המורחבת בירושלים אינה משנה את המצב.

אשר למבקשת בבר"ם 7068/18, נטען כי היא שהתה בישראל כ-6 שנים בלבד, במצטבר, מתוך 46 שנים בין עזיבתה לשובה; הנכסים שברשותה הועברו לה בירושה רק בשנת 2015, וכי היא אינה מתפרנסת מהם אלא מקצבת הפנסיה של בן זוגה בארצות הברית. לטענת המשיב, פסק הדין בעניין המבקשת לא קבע רף תקדימי ולא הכפיף את המבחן לנוסחה, אלא בחן את זיקותיה של המבקשת, תוך שהוא מעמיד את הזיקה הנדרשת על עוצמה מסוימת – להבדיל מזיקה של מה בכך. המשיב מציין כי המקרה אינו דומה לעניין אלחאק , שם הובהר כי מדובר במקרה ייחודי וחריג בנסיבותיו. לשיטת המשיב, גם טענות המבקשת באשר להפליית נשים ומבוגרים נוגעות ליישום בנסיבות הפרטניות של המקרה.

דיון והכרעה

12.

לאחר שעיינתי בבקשות הרשות לערער, בתשובות להן ובנספחיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דינן להידחות. כידוע, אמת המידה ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" על החלטה של בית המשפט לעניינים מינהליים שדן בערעור על החלטה של בית הדין היא מצמצמת, בשים לב לאופיו של בית הדין ולמידת מקצועיותו ומומחיותו ( בר"ם 8338/17 אסטגוי נ' משרד הפנים , פסקה 7 (19.11.2017 ) (להלן: עניין אסטגוי ); בר"ם 3253/16 פיאלקו נ' משרד הפנים , פסקה 4 (5.5.2016)). לא מצאתי כי יש הצדקה להיעתר לבקשות בהתאם לאמת המידה האמורה. מוכן אני להניח כי טענת המבקשים בדבר אי מניית שנות הישיבה בישראל של תושבי מזרח ירושלים עובר לשנת 1967 לצורך בחינת החריג השני למדיניות המרחיבה המתעוררת בשתי הבקשות, היא שאלה עקרונית הראויה לעיון. לצורך הדיון בבקשות שלפניי ומבלי להכריע בכך מוכן אני להניח כי החריג השני אינו עומד למבקשים לרועץ.

אולם, גם בהנחה מיטיבה זו אין בכך כדי לשנות מן התוצאה במקרים דנן, ולכן לא ראיתי ליתן רשות ולדון בה ב"גלגול שלישי" במסגרת זו. כפי שנקבע בעניין אלחאק ההחלטה בשאלה אם אדם שמר על זיקותיו לישראל, אם לאו תוכרע בכל מקרה לגופו על פי נסיבותיו. כפי שציינה הנשיאה מ' נאור בחוות דעתה: "תוצאה זו נובעת מיישומה, בנסיבותיו הייחודיות של המקרה שלפנינו, של המדיניות העדכנית שקבע המשיב בדבר מתן רישיונות לישיבת קבע לתושבי מזרח ירושלים שתושבותם פקעה. מובן כי אין להסיק מכך כי זו תהא המסקנה בכל עניין ועניין, אלא הדבר תלוי בעובדות כל מקרה". ממילא לא נקבעה אמת מידה אחידה וקשיחה, וכך גם במקרים שלפנינו. על פי הקביעות העובדתיות של בית המשפט לעניינים מינהליים, המבקשים שניהם לא שמרו על זיקותיהם לישראל – כל אחד ואחת בנסיבותיו כפי שפורטו לעיל: המבקש ביקר בישראל לראשונה בחלוף 24 שנים לאחר שעזב. מאז שנת 1993 ביקר בה רק פעמים בודדות, בהפרשים של מספר שנים בין כל ביקור וביקור, ולתקופות של שבועות או חודשים בודדים לכל היותר בכל פעם, כך שסך שהייתו בישראל עלה כדי שנה וחצי בלבד. אשר למבקשת, כפי שקבע בית המשפט לעניינים מינהליים, היא לא ביקרה בישראל משך כ-17 שנים, ואף מעת שחידשה ביקוריה – היא ביקרה בישראל רק אחת למספר שנים, למשך חודשים ספורים בכל פעם לכל היותר. שינוי בעניין זה ניכר רק החל משנת 2010, שמאז, ועד לשנת 2015, החלה המבקשת לבקר בישראל בתדירות גבוהה יותר, כאחת לשנה, לכמה חודשים בכל פעם. בנתון לקביעות אלו, המבקשים אינם באים בגדרי המדיניות המרחיבה של המשיב לעניין השבת התושבות, שעליה עמדנו בהלכת אלחאק . מסקנה זו לא הייתה משתנה גם אם היו נמנות לזכותם שנות הישיבה בארץ עובר לשנת 1967. גם על פי המדיניות המרחיבה, וגם בהינתן המעמד הייחודי של תושבי מזרח ירושלים והמשקל שיש ליתן לנסיבותיהם הייחודיות, יש צורך בשמירה על זיקות לישראל. אלה, כפי שנקבע, על ידי הערכאות הקודמות לא נשמרו. טענות המבקשים המכוונות בעיקרן לשמירת הזיקות לישראל נוגעות להכרעות עובדתיות, או למצער ליישום הדין בנסיבות המקרה. כידוע, טענות ממין זה אינן מצדיקות מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" (בר"ם 5861/17 גשר מפעלים חינוכיים ע.ר נ' מנהל הארנונה של עיריית ירושלים , פסקה 4 (29.10.2017)). כמו כן, על אף טענות המבקשים כי הושבה תושבות במקרים אחרים אשר חלקם מוקשים באופן מובהק מעניינם של המבקשים, לא מצאתי כי אכן מדובר במקרים דומים במידה המצדיקה מתן רשות לערער.

הבקשות נדחית אפוא. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

הצווים הארעיים יעמדו בעינם למשך 90 ימים נוספים על מנת לאפשר למבקשים לכלכל את צעדיהם.