בר"מ 67193-11-24 בר"מ 67193-11-24

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 20.11.2024, בעמ"ן 14553-11-24 (השופטת מ' אגמון-גונן). בית המשפט המחוזי דחה בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקת המבקש מישראל, שהוגשה בד בבד עם ערעור על פסק הדין של בית הדין לעררים הפועל לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן בהתאמה: בית הדין לעררים ו-חוק הכניסה לישראל), מיום 4.11.2024 (ערר 3406-24, הדיין י' בר-לב).

2.המבקש, אזרח סין, נכנס לישראל בנובמבר 2021, כשברשותו רישיון עבודה ב/1 (מומחה זר), שעמד בתוקפו עד ליום 31.12.2022. לאחר תום תקופת הרישיון, שהה המבקש בישראל באופן בלתי חוקי במשך כ-3 חודשים. ביום 2.3.2023 הגיש המבקש בקשה למקלט מדיני בישראל, ובה טען כי הוא נרדף על-ידי המשטרה הפדרלית במולדתו עקב נטייתו המינית. בעקבות הגשת הבקשה קיבל המבקש רישיון שהייה זמני מכוח סעיף 2(א)(5) לחוק הכניסה לישראל, לצורך בירור הבקשה. המבקש לא שיתף פעולה עם הליך הבירור – לא התייצב לראיונות שנקבעו; גם לא ענה לשיחות טלפון. ביום 10.7.2023 ניתנה החלטה על סגירת בקשתו למקלט מדיני. בהחלטה – שנשלחה למבקש הן ישירות, הן באמצעות בא כוחו דאז – נכתב כי למבקש עומדת זכות להגיש ערר על ההחלטה, וכי עליו לצאת את גבולות הארץ תוך 7 ימים. ערר – לא הוגש, והמבקש מצידו – נותר בארץ, שוב, בניגוד לחוק.

3.מִקֵץ למעלה משנה, ביום 26.9.2024, עוכב המבקש במסגרת פעילות אכיפה של המשיבה. למבקש נערך שימוע (בשפתו), במהלכו לא הזכיר את הטענות שהעלה בבקשת המקלט, לפיהן הוא נרדף במולדתו עקב נטייתו המינית. המבקש הסביר כי הגיע לישראל על מנת לשפר את מצבו הכלכלי, וכי הוא מודע לכך ששהייתו בישראל כעת מנוגדת לדין. בעקבות השימוע, הוציא הממונה על ביקורת הגבולות למבקש צו הרחקה מהארץ, וכן צו משמורת. אציין כבר עתה, כי ההחלטה מושא הבקשה דנן קשורה לצו ההרחקה בלבד, ולא לצו המשמורת. אשר על כן, אף שבקשת רשות הערעור מעלה טענות מטענות שונות נגד צו המשמורת, לא ראיתי לפרטן; הן אינן רלוונטיות לנדון דידן.

4.ביום 9.10.2024, בעת שהוחזק במשמורת, ניסה המבקש להגיש בקשת מקלט נוספת באמצעות טופס מקוון. בבקשה זו מוצאים אנו גרסה נוספת, שלישית במספר, לסיבה שבגינה עזב המבקש את סין, והפעם: רדיפה מצד המִשטר בגין פעילותו הפוליטית. בקשה זו לא נתקבלה במערכת, משום שנהלי המשיבה אינם מאפשרים הגשת בקשת מקלט נוספת לאחר שקודמתה נדחתה.

5.המבקש הגיש ערר לבית הדין לעררים בתל אביב על צו ההרחקה שהוצא לו, בטענה כי בשימוע שנערך לו נפלו פגמים, וכי בקשות המקלט שלו לא נבחנו כל צורכּן. ביום 4.11.2024 דחה בית הדין לעררים את ערר המבקש. בפסק הדין נקבע, כי לא נפלו פגמים בהליך השימוע, וכי בקשות המקלט שלו – נדחו כדת וכדין. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים, ובד בבד הוגשה גם בקשה למתן צו ארעי לשחרור המבקש מהמשמורת ומניעת הרחקתו מהארץ עד להכרעה בערעור. ביום 20.11.2024 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לצו ביניים, וקבע כי ניתן להרחיקו מישראל. בהחלטה נקבע כי התנהלות המבקש בכללותה, ובפרט: "הסתירות בבקשות המקלט, שיהוי, עשיית דין עצמי, והעלאת טיעוני מקלט שונים רק לאחר מעצרו", מעידה על-כך שסיכויי הערעור להתקבל הם נמוכים מאד. עוד נקבע, כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקש, שעה שהלה יכול לנהל את ערעורו מחוץ-לארץ באמצעות בא-כוחו.

מכאן הבקשה שלפנַי.

6.בעיקרם של דברים, חוזר המבקש על טענותיו מן ההליכים הקודמים בדבר פגמים שנפלו, לטענתו, בשימוע שנערך לו ושלאחריו הוּצא לחובתו צו ההרחקה, וכן טענות לגבי מאזן הנוחות. המשיבה מצידה גורסת כי לא נפל כל פגם בהחלטותיה, הן בעניין בקשות המקלט שנסגרו, הן בעניין הליך השימוע וצו ההרחקה שהוצא בעקבותיו. לשאלת מאזן הנוחות, נטען כי התנהלות המבקש נגועה בחוסר תום הלב, ויש בה, כשלעצמה, כדי להטות את הכף לטובת המשיבה.

7.לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. כידוע, הכלל הוא שמידת ההתערבות של ערכאת הערעור בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים – הריהי מצומצמת, ושמורה למקרים חריגים בלבד (ראו: בר"ם 3708/24 MARCHENKO נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 10 (1.5.2024); בר"ם 1930/19 סוקורינסקי נ' רשות האוכלוסין וההגירה, פסקה 16 (27.3.2019)). עניינו של המבקש אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים; הרחק מכך. מבלי לטעת מסמרות, ובזהירות הנדרשת, דייני אם אומר כי קביעת בית המשפט המחוזי, שלפיה הסיכויים לקבלת טענות המבקש אינם גבוהים – נטועה ביתדות חזקים. המבקש לא הביא ולוּ בדל ראיה לסכנה כלשהי האורבת לו במולדתו. גרסתו, על השינויים הרבים שחלו בה, אינה מעוררת, על פני הדברים, אמון רב. ערכאות קודמות שבחנו את עניינו של המבקש – דחו את טענותיו בהחלטות מנומקות.

8.אשר למאזן הנוחות. כפי שציינה המשיבה בתשובתה, גם אם יש ממש בטענות המבקש לפיהן הוא נרדף במולדתו, הרי שאין כל הכרח כי יעזוב את הארץ דווקא לסין, אם רק יבחר לשתף פעולה ולעזוב את הארץ מרצונו. לגבי עצם ההרחקה מהארץ, ציינתי בעבר כי "הנזק הנגרם כתוצאה מדחיית בקשה למתן סעד זמני למניעת הרחקה מישראל איננו בלתי הפיך, מן הטעם שבמידה ויזכה המערער בערעורו יוכל הוא לשוב ארצה" (ראו עע"מ 3299/16 דינר נ' משרד הפנים, פסקה 4 והאסמכתאות המובאות שם (29.5.2016)). בענייננו, סבורני כי אף ראוי וצודק למנוע תמריץ להתנהלות כגון זו של המבקש – ששהה בישראל בניגוד לחוק שוב ושוב, תקופה ממושכת. זאת, בפרט נוכח חשש כי ההליכים השונים שהוא מנהל נועדו בעיקר על מנת 'לקנות זמן' (ראו והשוו: עע"מ 5676/24 פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, פסקה 8 (16.7.2024)).

אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.

בנסיבות, אין צו להוצאות.