בר"מ 6754/18 נ.ת.מ ניהול סי וויו בע"מ נ. מנהל הארנונה בעיריית הרצליה

1.

בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 3.7.2018 ( עמ"ן 29791-10-17, השופט א' יקואל ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהגישה המבקשת על החלטתה של ועדת הערר לארנונה כללית שליד עיריית הרצליה (להלן: ועדת הערר ) מיום 20.7.2017 ( עררים מס' 114/15 ו-66/16).

2.

המבקשת היא חברת הניהול והמחזיקה לצרכי ארנונה של שני בנייני משרדים המצויים בפינה שבה מצטלבים רחוב המנופים ורחוב הסדנאות בהרצליה (להלן: הבניינים ). השטח הסמוך לבניינים אלו משתרע על פני 2,860 מ"ר (להלן: השטח

הסמוך ). על שטח שגודלו 1,520 מ"ר מתוך השטח הסמוך רשומה זיקת הנאה לטובת כלל הציבור, והוא שעומד בבסיס המחלוקת בין הצדדים (להלן: שטח המחלוקת ).

3.

המבקשת הגישה ערר על חיובה בארנונה בגין שטח המחלוקת בטענה כי מדובר ברחוב, שאינו חב בתשלום ארנונה (לפי סעיף 8(א) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992, המפנה להגדרת "נכסים" בסעיף 269 לפקודת העיריות [נוסח חדש]).

4.

הערר שהגישה המבקשת נדחה. ועדת הערר קבעה, בהתבסס על כלל החומר, כי המבקשת היא "הנהנית העיקרית" משטח המחלוקת. הוטעם כי מדובר בשטח נפרד מהמדרכה ומהחניון הסמוכים אשר משמשים את כלל הציבור – הכולל מקומות ישיבה, צמחייה, קירוי חלקי ועמודי תאורה, ואשר נדמה בכלליות כחצר של הבניינים. ועדת הערר הוסיפה וקבעה כי שטח המחלוקת עונה להגדרה שבסעיף 9.3 לצו הארנונה הכללית של עיריית הרצליה משנת 2015 (להלן: צו הארנונה ), הרלוונטית לבניין שאינו בניין מגורים ("...השטח משמש בניין כגינה או חצר או לכל צורך אחר לאותו בניין..."). בהמשך לכך, נקבע כי המבקשת חייבת בארנונה בגינו. יצוין כי ועדת הערר התייחסה בהחלטתה גם לחניון הממוקם בשטח הסמוך ומשמש את הבאים בשערי הבניינים, אולם טענות המבקשת בבית המשפט המחוזי ובבקשה שבפני לא הופנו נגד החיוב בארנונה בגין שטח זה.

5.

המבקשת הגישה ערעור על החלטתה של ועדת הערר, וזה נדחה בבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי הבהיר כי אין בזיקת ההנאה כדי לשלול את זכות המבקשת בשטח המחלוקת באופן שיצדיק התייחסות לשטח זה כאל רחוב הפטור מתשלום ארנונה, ואף ציין כי המבקשת לא הבהירה את היקפו של השימוש הציבורי בשטח המחלוקת.

6.

בית המשפט המחוזי התייחס לטענה נוספת של המבקשת, שנדונה רק בשלב הערעור, כי אפילו השטח שבמחלוקת חייב בארנונה, הרי שסכום החיוב המזערי שנקבע לפי תקנות הסדרים במשק המדינה (ארנונה כללית ברשויות המקומיות), התשס"ז-2007 (להלן: התקנות ) מחייב לסווגו כ"קרקע תפוסה", באופן שאינו מתיישב לכאורה עם התייחסותו של צו הארנונה אליו כחלק מ"בניין". בית המשפט המחוזי ציין כי לשיטת המשיב מדובר בהרחבת חזית אסורה, מאחר ששאלת סיווגו של שטח המחלוקת כ"קרקע תפוסה" לא הועלתה בפני ועדת הערר ועל כן לא נדונה לגופה. מכל מקום, בית המשפט המחוזי קבע שלא ניתן לסווג את השטח האמור כ"קרקע תפוסה".

7.

הבקשה שבפני מכוונת כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. נטען בה כי המחלוקת המשפטית בין הצדדים – הנוגעת למשמעותו של סעיף 9.3 לצו הארנונה – היא בעלת חשיבות רבה לנישומים רבים נוספים בעיר הרצליה.

8.

לאחר עיון בטענות המבקשת, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות אף מבלי להידרש לתגובה. עיקר טענותיה של המבקשת נוגעות לסיווג שטח המחלוקת, ומעוגנות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, בשימוש הפרטני שנעשה בשטח זה ובצו הארנונה הרלוונטי. זאת כאשר כלל ידוע הוא ששאלת סיווגו של נכס לצרכי ארנונה, ככלל, אינה מהווה עילה למתן רשות ערעור

(ראו למשל: בר"ם 8940/10

אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב יפו , פסקה 9 וההפניות הרבות הנזכרות בה (6.3.2011); בר"ם

4012/18 מנהל הארנונה בפתח תקווה נ' המכללה למינהל , פסקה 7 (25.6.2018); בר"ם

5704/18 האניבוק

אוונט

פלנינג נ' מנהל הארנונה בעיריית תל אביב-יפו , פסקה 6 (6.9.2018)).

על כך יש להוסיף כי טענותיה של המבקשת בנושא סיווג הנכס כ"קרקע תפוסה" כלל לא נדונו בהחלטת ועדת הערר (והמבקשת לא חלקה על כך אף בבקשה שבפני), ומשכך אין מקום להידרש אליהן בשלב זה.

9.

בשולי הדברים, אעיר כי הבקשה הוגשה ביום 23.9.2018 – בחלוף כשבוע מהמועד האחרון להגשתה בהתאם להארכת מועד שניתנה בהחלטת הרשמת ש' עבדיאן מיום 13.9.2018 ( בש"ם 5701/18). לטענתה של המבקשת החלטת הרשמת הועברה אליה רק ביום 16.9.2018, ובשים לב ליום הכיפורים החל ביום 17.9.2018 לא עלה בידיה להגיש את בקשתה קודם לכן. לנוכח התוצאה שאליה הגעתי אינני נדרשת לכך.

10.

סוף דבר: הבקשה נדחית. משלא התבקשה תגובה, אין צו להוצאות.