בר"מ 6765/09 בוזיה צוברוצקי נ. שר הפנים

1.

המבקשת 2 (להלן: המבקשת ) הגיעה לישראל בשנת 2003, שהתה בישראל שלא כדין ובשנת 2005 נעצרה וגורשה. באותה שנה נישאה, לטענתה, למבקש 1 במולדובה ואז שבה לישראל וקיבלה אשרת שהייה זמנית מסוג א/5. בתאריך 22.1.2009 החליט משרד הפנים לדחות את הבקשה להסדרת מעמדה של המבקשת בישראל, והורה לה לעזוב את ישראל בתוך 30 ימים. המבקשת לא עשתה כן.

המבקשים הגישו בתאריך 19.2.2009 עתירה מנהלית המכוונת נגד החלטת המשיב (שלא צורפה לבקשה שלפניי), אך לא עתרו לצו ביניים שישעה את ההוראה שניתנה למבקשת לעזוב את ישראל.

מועד הדיון בעתירה קבוע כיום לתאריך 14.9.2009, לאחר שלטענת המשיב, נדחה מספר פעמים לבקשת המבקשים.

2.

בתאריך 10.8.2009 הגישו המבקשים "בקשה בהולה למתן צו", שיתיר למבקשת לצאת מן הארץ, על מנת שתוכל לשהות עם אמה המבוגרת, שמצבה הרפואי קשה, על פי הנטען, וכן יחייב את המשיב לאפשר למבקשת לחזור לישראל בתוך חודש ימים, וזאת על מנת שתוכל ליטול חלק בדיון שיתקיים בעתירה המנהלית. המשיב הבהיר בתגובתו כי אין לו כל התנגדות לכך שהמבקשת, השוהה בישראל שלא כדין, תקיים את חובתה על-פי ההוראה שניתנה לה ותעזוב את ישראל, אך אין כל עילה לאפשר לה לשוב לישראל, מה גם שבא-כוחה יוכל לייצגה בעת הדיון בעתירה המנהלית.

בית המשפט קיבל את עמדתו זו של המשיב, ומכאן הבקשה שלפניי.

3.

דין הבקשה – להידחות . המבקשת עשתה לכאורה דין לעצמה, זו הפעם השנייה, והחליטה להישאר בישראל שלא כדין. מתן הצו המבוקש כמוהו כמתן גושפנקא להפרת הדין החוזרת ונשנית של המבקשת. רצונה של המבקשת לשהות לצד אמה החולה הוא טבעי, אנושי ומובן ביותר, אולם אין איש מונע ממנה לעשות כן. מאידך גיסא, אין עילה והצדקה להיענות לרצונה של המבקשת להבטיח לעצמה מראש אפשרות לשוב לארץ ולנכוח בדיון שיתקיים בעתירה המנהלית (שנדחה מספר פעמים לבקשתה), שעה שמזה כחצי שנה היא היתה אמורה לקיים את הוראת המשיב (שהמבקשים לא עתרו לצו ביניים להשעייתה) – ולעזוב את ישראל. כפי שציין בית המשפט המחוזי הנכבד, אכן יוכל בא-כוחה של המבקשת לייצגה נאמנה בדיון האמור, ואוסיף שאם תזכה המבקשת בעתירתה, היא תהיה רשאית קרוב לוודאי אף לשוב ארצה.

4.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית.