בר"מ 6789/17 אלמו נגש נ. מדינת ישראל

1.

עניינה של הבקשה דנן בבקשת המבקש להכיר בו כאסיר ציון לפי חוק תגמולים לאסירי ציון ולבני משפחותיהם, התשנ"ב-1992 (להלן: החוק ). המבקש – שנולד באתיופיה בשנת 1945 – עלה לארץ עם משפחתו בשנת 1990. לדבריו, עובר לעלייתו לישראל היה פעיל ציוני באתיופיה. במסגרת זאת, הוא עודד יהודים לעלות לישראל; הנפיק אישורי מעבר גבול שלא כדין; וליווה קבוצות של יהודים למעבר הגבול עם סודן. בשנת 2002 פנה הוא לרשות לאסירי ציון מכוח החוק בבקשה כאמור ברישה, וזו דחתה את בקשתו. הבקשה דנן נסובה על אודות ערר שהגיש המבקש על החלטת הרשות לוועדת הערר מכוח החוק (להלן: ועדת הערר או הוועדה ). בתום התדיינות משפטית ממושכת – שבמסגרתה הורו ערכאות שיפוטיות לוועדת הערר לבחון מחדש את עניינו של המבקש – דחתה זו את הערר בפעם ה-4 ביום 4.12.2016. כך משנקבע כי חציית הגבול באתיופיה ללא היתר אינה עולה בגדר פעילות ציונית כשלעצמה, באופן המצדיק הכרה במבקש כ"אסיר ציון". צוין כי המבקש נעצר בשל ניסיונו לחצות את הגבול באתיופיה באופן בלתי חוקי, ולפיכך לא מתקיים בו התנאי הקבוע בחוק, שלפיו המעצר היה " בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה " (סעיף 1 לחוק). ועדת הערר הטעימה כי לא שוכנעה כי המבקש עסק בפעילות ציונית; וכי קיים קשר סיבתי בין הפעילות הנטענת לבין מעצרו.

2.

ביום 20.6.2017 דחה בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופטת נ' בן-אור ) את ערעור המבקש. תחילה דחה בית המשפט את טענת המבקש שעניינה בדעה קדומה של חברי ועדת הערר. כך, משצוין שבכל 4 החלטותיה דחתה הוועדה את ערר המבקש; ונוכח הרכבה השונה של הוועדה בכל אחת מההחלטות שניתנו בעניינו של המבקש. אשר לטענות המבקש המופנות לדחיית בקשתו להכיר בו כ"אסיר ציון", נקבע כי אין לקבל את טענתו שלפיה די בהזדהותו עם מפעל העלייה לישראל כדי לבסס את טענתו לקיומו של קשר סיבתי בין מעצרו לבין פעילותו הציונית. נקבע, כי ניתן לטעון לקיומו של קשר נסיבתי בין נוכחותו של המבקש סמוך למעבר הגבול לבין הזדהותו עם מדינת ישראל ועם ערכיה, ואולם לא הוכח כי עילת מעצרו הייתה פעילותו הציונית; וכי הרשויות באתיופיה היו מודעות לפעילות זו.

3.

מכאן הבקשה שלפניי. לדברי המבקש הוא נעצר בזמן שסייע להעביר קבוצת עולים יהודים לקרבת הגבול הסודני; וכי מעצרו התבצע תוך כדי פעילות זו. על רקע זה טוען המבקש כי יש לפרש את התנאי הקבוע בסעיף 1 לחוק, שלפיו עילת המעצר צריכה להיות " בגלל פעילותו הציונית בארץ שבה פעילות זאת היתה אסורה " , כך שיחול גם על מצבים כבעניינו – שבהם נעצר אדם תוך כדי שהוא מבצע פעילות הנובעת ממניעים ציוניים, גם אם מנקודת מבטם של מבצע המעצר, זה לא היה "בגלל" הפעילות הציונית.

4.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. כידוע, רשות לערער ב"גלגול שלישי" ניתנת במשורה מקום שבו מעלה הבקשה שאלה החורגת מעניינם הצר של הצדדים למחלוקת, וכך הוא הדבר גם אשר לבקשת רשות לערער שעניינה הכרה כ"אסיר ציון" לפי החוק ( בר"ם 4536/15 איילה נ' מדינת ישראל – משרד לקליטת העלייה , פסקה 5 (1.12.2015); בר"ם 5078/15 לוי נ' הרשות לאסירי ציון , פסקה 4 (17.8.2015)). הבקשה שלפניי אינה באה בקהלם של המקרים האמורים. עניינו של המבקש נבחן מספר רב של פעמים – הן על ידי ועדת הערר, הן על ידי בית המשפט לעניינים מינהליים, שאימץ את מסקנת הוועדה שקבעה כי לא מתקיים קשר סיבתי בין מעצר המבקש לבין פעילותו הציונית. טענות המבקש לפניי נוגעות לאופן יישום המבחנים לקביעת קיומו של קשר סיבתי, ואין הן מעלות שאלה עקרונית, חרף ניסיון המבקש לטעון כך.

הבקשה נדחית אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.