בר"מ 6796/03 מדינת ישראל נ. קרלסון טוביאס

המשיבים – אזרחים זרים – נעצרו ביום 9.7.03 על-ידי שלטונות צה"ל באיזור ג'נין וביום 10.7.03 הוחלט על ביטול אשרת שהייתם בישראל ועל החזקתם במשמורת עד לגירושם מן הארץ. עתירה שהגישו המשיבים כנגד החלטה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים (השופט נסים ישעיה. להלן: ההחלטה הראשונה). על-כך ערערו המשיבים לבית-משפט זה וביום 18.7.03 החלטתי לעכב את ביצוע הגירוש עד להחלטה בערעור.

כנגד ההחלטה להחזיקם במשמורת שבו המשיבים ופנו לבית-הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין שלפי חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 וביום 23.7.03 החליט בית-הדין לדחות בקשתם לשחרור ממשמורת. או-אז הגישו המשיבים ערעור לבית-המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 24.7.03 קיבל סגן-הנשיא גבריאל קלינג את הערעור והורה על שחרור המשיבים, בכפוף להמצאת ערבות כספית ובתנאי שיימנעו מכניסה לשטחים ומנטילת חלק בכל הפגנה או אסיפה.

כנגד החלטה זו הגישה המדינה את הבקשה למתן רשות ערעור שבפני.

החלטתי לדחות את הבקשה. אקדים ואומר, כי איני רואה להתערב בשיקול דעתו של בית-המשפט המחוזי לגוף העניין. משכך, הטענה היחידה הצריכה לפנים היא טענת המדינה, כי ההחלטה הראשונה מקימה מעשה בית-דין בעניין השחרור ממשמורת ומשכך, היה על בית-המשפט המחוזי להימנע מלהידרש לעניין בשנית.

כידוע, החלטה בעניין מעצרו של אדם ניתנת לעיון מחדש בכל עת. בענייננו, התארכות מעצרם של המשיבים – שכן הדיון בערעורם לבית-משפט זה נקבע לתאריך 7.10.03 – מקימה, כשלעצמה, עילה לעיון חוזר. משכך, מוסמך היה בית-המשפט המחוזי לשוב ולהידרש לעניין.

הבקשה נדחית איפוא.