בר"מ 6825/21 דליה אושר בן שמחון נ. מועצה מקומית אבן יהודה

1.בפני בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים מיום 10.10.2021 ומיום 11.10.2021 (עת"ם 38067-09-21, סגן הנשיאה א' סטולר ).

2.מקורו של ההליך שבפני במחלוקת בין המשיבה, המועצה המקומית אבן יהודה (להלן: המועצה ), לבין המבקשים, בנוגע לחוב ארנונה בגין נכס שהזכויות בו מוקנות להם מאז שנת 1984 (להלן: הנכס ).

3.

בשנת 1990 השלימו המבקשים בנייה בנכס ומאז הם מחויבים בתשלום ארנונה בגינו בהתאם לסיווג "מגורים". לטענת המבקשים, במהלך שנת 2004 התברר להם כי החל משנת 1990 גבתה מהם המועצה דמי ארנונה בגין שטח גדול יותר משטחו של הנכס בפועל. המבקשים טוענים עוד, כי כאשר פנו אל המועצה בעניין, זו הודתה בשגיאתה, אך הסכימה לקזז מחיובי הארנונה העתידיים רק חלק מהסכומים ששולמו ביתר. בנוסף, כך תואר, המועצה טוענת כי למבקשים חוב ארנונה בגין השנים 2009-2004. יצוין, כי סכום החוב המיוחס למבקשים בשלב זה עומד על סך של כ-107,000 שקלים.

4.

בשנת 2019 רשמה המועצה הערת שיעבוד על הנכס לפי סעיפים 11א ו-12 לפקודת המסים (גביה) (להלן: פקודת המסים ).

5.

ביום 26.7.2021 המבקשים התחייבו למכור את הנכס לבני הזוג ברכה (להלן: הרוכשים ). במסגרת חוזה המכר התחייבו המבקשים להסיר את ההערה תוך 90 ימים, וכן צוין כי אם ינוהל בעניין הליך משפטי תקופה זו תוארך ב-60 ימים נוספים.

6.ביום 23.9.2021 המבקשים הגישו עתירה לבית המשפט המחוזי, ובה ביקשו כי זה יקבע שחוב הארנונה המיוחס להם בגין השנים 2009-2004 התיישן ושהמועצה מנועה מלנקוט צעדים מנהליים או משפטיים לגבייתו.

7.

ביום 29.9.2021, מספר ימים לאחר הגשת העתירה, המבקשים הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה למתן סעד זמני המכוון למחיקת ההערה שנרשמה על זכויות המבקשים בנכס, ולחלופין למחיקת ההערה האמורה כנגד הפקדת סכום על פי שיקול דעתו של בית המשפט או אף הפקדת מלוא סכום החוב המיוחס להם. לאחר קבלת תגובתה של המשיבה, בית המשפט המחוזי קבע ביום 10.10.2021 כי אין להיעתר לבקשה, מפני שהסעד המבוקש בה זהה לסעד הסופי בעתירה. המבקשים הגישו בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו, בהדגישם את האפשרות שהוצעה למחיקת ההערה בכפוף להפקדת מלוא סכום החוב בקופת בית המשפט. למחרת, בית המשפט המחוזי דחה גם בקשה זו בקבעו כי אף סעד זה הוא זהה לסעד הסופי המבוקש.

8.

בקשת רשות הערעור דנן מכוונת כלפי החלטותיו של בית המשפט המחוזי, ובפרט כלפי דחיית הבקשה למחוק את הערת השיעבוד כנגד הפקדת כספים בנאמנות בקופת בית המשפט. המבקשים טוענים כי נוכח העובדה שמטרתה היחידה של האפשרות לרשום הערה על פי פקודת המסים היא הבטחת האפשרות לגבות חוב כלפי הרשות, הרי שהפקדת הכספים בקופת בית המשפט היא תחליף ראוי לרישום הערת שיעבוד. המבקשים מוסיפים וטוענים כי ככל שלא תוסר ההערה, הם לא יקבלו את מלוא הסכום שלו הם זכאים מתוקף חוזה המכר עם הרוכשים, ובדרך זו ייגרם להם לנזק.

9.

ביום 8.11.2021 הגישה המועצה את תגובתה לבקשת רשות הערעור, בהתאם להחלטתי מיום 17.10.2021. במסגרת תגובתה, המועצה טוענת כי שעבוד הנכס הוא זכות קניינית ולכן לא ניתן להמירו בכסף. המועצה טוענת עוד כי קיים חשש שהסתפקות בהפקדה כספית תפגע במעמדה של המועצה כנושה מובטח. מכל מקום, המועצה מטעימה כי תשלום הכספים לידיה לא ייחשב כהודאה של המבקשים בחוב, ובמובן זה הם יוכלו להמשיך ולנהל הליכים כנגד דרישת החוב לאחר שישלמו.

10.לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המועצה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. כידוע, בית משפט זה אינו נוטה להתערב בהחלטות שעניינן סעדים זמניים (ראו: בר"ם 1146/17 עמירם נ' עיריית ראשון לציון , פסקה 14 (22.2.2017); בר"ם 5202/20 אריאל – וימאזור בקרת תנועה וחניה בע"מ נ' ראש עיריית ירושלים , פסקה 14 (20.8.2020)). על רקע אמת מידה זו, לא מצאתי כי נפל בהחלטתו של בית המשפט המחוזי פגם המצדיק התערבות.

11.

ההליך דנן נסב על בקשת סעד זמני המכוון לשנות את המצב הקיים – הסרת רישום הערת שיעבוד שנרשמה על-ידי המועצה. כידוע, ברגיל לא יינתן צו עשה כסעד זמני, וחריגה מכך אפשרית רק במקרים חריגים (ראו: בר"ם 5209/15 ח'לאילה נ' ראש עיריית סכנין , פסקה 18 (16.9.2015); בר"ם 8231/18 יינג נ' לשכת האוכלוסין וההגירה ירושלים , פסקה 5 (3.12.2018); בר"ם 4331/19 פלוני נ' מדינת ישראל רשות האוכלוסין וההגירה , פסקה 7 (28.7.2019)). אינני סבורה שהמקרה שלפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים . מעבר לכך, המבקשים לא הראו שבמאזן הנוחות הכף נוטה בבירור לטובתם. זאת, בין השאר נוכח העובדה שהצביעו רק על הנזק שייגרם להם לכאורה מעיכוב בקבלת הכספים לידיהם ולא התייחסו כלל לנזק שעלול להיגרם למועצה בשל מחיקת הערת השיעבוד, כמו גם בשים לב לאפשרויות להגיע להסדר חוזי שונה עם הרוכשים. אוסיף, כי הצהרת המועצה על כך שהפקדת הכספים ברשותה לא תהווה הודאה בחוב המבקשים, מבהירה כי ביצוע התשלום לא יפגע במבקשים, ובוודאי לא פגיעה המצדיקה חריגה מאמות המידה בנוגע להתערבות בהחלטה שעניינה סעד זמני.

12.סוף דבר: בקשת רשות הערעור נדחית.

במכלול הנסיבות, אין צו להוצאות.