בר"מ 684/20 פלוני נ. רשות האוכלוסין וההגירה ומעברי הגבול

1.

בפני בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים מיום 9.1.2020 (עמ"ן 1496-07-19, השופטת ע' אבמן-מולר ). בית המשפט המחוזי דחה ערעור שהוגש על פסק דינו של בית הדין לעררים לפי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן: בית הדין לעררים ו- חוק הכניסה לישראל ) מיום 6.6.2019.

2.

ההליך דנן נסב על עניינו של המבקש 1 (להלן: המבקש ) שהוא אזרח ירדן – ומכוון הן להסדרת מעמדו של המבקש מכוח נישואיו למבקשת 2 (להלן: המבקשת ) שהיא אזרחית ישראלית, והן, למצער, לכך שתיענה בקשתו לקבל אשרת ביקור בארץ על מנת שיוכל להיפגש עם המבקשת, בת זוגו, ועם ילדיו. בעיקרו של דבר, ברקע הדברים עומדת דחיית הבקשה שהוגשה על-ידי שני המבקשים (להלן גם: בני הזוג ) מכוח נוהל 5.2.0008 שעניינו "הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרחי ישראלי" (להלן: נ והל מתן מעמד לבן זוג זר או הנוהל ). בקשה זו נדחתה בנימוק כי השניים אינם מקיימים עוד קשר זוגי.

3.

המבקש, יליד 1985, נכנס לישראל בשנת 1995, ושהה בה שלא כדין עד להרחקתו ממנה בשנת 2018. בשנת 2006 הוא נישא למבקשת, ולשניים נולדו ארבעה ילדים, שהמבוגר בהם הוא יליד 2007.

4.

מבלי להידרש לכלל ההשתלשלות העובדתית בעניינם של המבקשים יצוין כי הם פנו פעמים רבות לרשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול, היא המשיבה, בנוגע להסדרת מעמדו של המבקש בישראל – בין מכוח נוהל מתן מעמד לבן זוג זר ובין מכוח נוהל מס' 5.2.0022 שעניינו "הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת לקביעה ומתן מעמד מטעמים הומניטריים", בשל היותו אב ל-4 ילדים שכולם אזרחי ישראל. כפי שיובהר להלן, לאחר שהיה מעורב בפלילים הורחק המבקש מישראל. מאז שבו המבקשים ופנו למשיבים על מנת שיתירו את כניסתו לארץ כמבקר ואף בקשה זו נדחתה.

5.

תחילתם של האירועים הקשורים באופן ישיר להרחקתו של המבקש מישראל, היא בשנת 2017 עת נעצר המבקש בשל חשד למעורבות בפלילים. ביום 5.11.2017 הוא הורשע על פי הודאתו בבית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, ונדון, בין היתר, לחמישה חודשי מאסר בפועל. בהמשך, לאחר שסיים לרצות את עונשו, נערך לו שימוע והוצאו נגדו צווי הרחקה ומשמורת. צו המשמורת אושר ביום 26.12.2017 בידי בית הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין (להלן: בית הדין לביקורת משמורת ), ובקשות שונות שהגישו לעיון חוזר בהחלטה זו נדחו. צו ההרחקה לעומת זאת עוכב באופן זמני בהחלטת בית הדין לעררים בתל אביב­-יפו מיום 7.3.2018 (ערר 2186-18, הדיין ד' ברגמן ).

6.

ביום 15.3.2018 בעת שהמבקש היה מוחזק במשמורת, המבקשים הגישו את הבקשה העומדת ביסוד ההליך דנן, להסדרת מעמדו של המבקש מכוח נישואיהם. בבקשה זו הם טענו, בין היתר, כי הם גרו יחד וניהלו משק בית משותף, וכן כי יש להם ארבעה ילדים, כולם אזרחי ישראל. זאת ועוד, המבקשים טענו כי חרף שהותו של המבקש במאסר ובמשמורת הם עדיין נמצאים בקשר.

7.

ביום 19.3.2018 נערכו למבקשים ראיונות נפרדים בלשכת המשיבה, ומי שעסקו בכך שם סברו כי התגלעו פערים בין גרסאותיהם של השניים. כך, בראיון שנערך עם המבקש הוא ציין כי בינו לבין המבקשת היה נתק של חודשיים-שלושה שבמהלכם התגורר אצל חבר בלוד, בעוד המבקשת עברה לגור בבית הוריה. מנגד, המבקשת ציינה כי התגוררה עם המבקש מאז נישאה לו ועד שהחל לרצות את מאסרו, למעט במהלך תקופה בת 6 חודשים, שבה הוא היה מאושפז בבית חולים. כשעומתה עם הגרסה שמסר המבקש ביחס לנתק ביניהם, היא השיבה כי המבקש אכן התגורר אצל חבר למשך שלושה חודשים. בנוסף, המשיבה הטעימה כי המבקשת לא ידעה לציין את יום לידתו של המבקש, כמו גם את מועד כניסתו לארץ או מקום עבודתו.

8.

ביום 20.3.2018 המשיבה דחתה את הבקשה להסדרת מעמד על הסף ולגופה: על הסף – בשל אי-המצאת מסמכים נדרשים על פי הנוהל, ובכלל זה דרכון תקף של המבקש, ולגופה ­­– על בסיס הראיונות האמורים, שמהם, כך נקבע, "עולה בבירור כי הם אינם מקיימים מרכז חיים משותף בישראלי וכי לא קיימת כנות קשר ביניהם". ביום 28.3.2018 גורש המבקש לירדן. ערר פנימי שהגישו המבקשים על ההחלטה נדחה ביום 28.10.2018, וביום 7.11.2018 דחתה המשיבה בקשה להתיר למבקש לבקר בישראל.

9.

ביום 3.12.2018 המבקשת הגישה ערר לבית הדין לעררים כנגד החלטותיה של המשיבה הן באשר להסדרת המעמד והן בנוגע לאשרת הביקור. במסגרת הערעור טענו המבקשים, בין היתר, כי הסתירות בגרסאות שמסרו בראיונות הן פריפריאליות וכי הם קיימו מרכז חיים משותף עובר למאסרו של המבקש. זאת ועוד, המבקשים טענו כי ילדיהם נפגעו עקב פרידתם מאביהם, וצירפו חוות דעת של גורמי רווחה, כדי לאשרר טענה זו. בערר הוטעם כי הילדים אינם יכולים לבקר את אביהם בירדן מאחר שנגד המבקשת עומד צו עיכוב יציאה מארץ בשל הליכי פשיטת רגל.

10.

בית הדין לעררים דחה את הערר בציינו כי המבקשים לא הרימו את הנטל הדרוש להוכחת זוגיות המצדיקה הקניית מעמד בישראל. בית הדין לעררים התייחס, בין היתר, לנתק שהיה בין המבקשים בתקופה שקדמה למאסרו של המבקש, ולעברו הפלילי של המבקש המקים חשש להשתקעותו בארץ אם יבקר בה. בית הדין לעררים הוסיף והתייחס לטענותיה של המבקשת ביחס לנסיבות חייה הקשות וקבע כי "הערוץ לבחינתן הוא דווקא הערוץ ההומניטרי". לבסוף, קבע בית הדין לעררים כי ככל שהמבקשת תתמיד בחיזוק הקשר הזוגי עם המבקש יהיה מקום לבחון את בקשתם להסדרת מעמדו מכוח הקשר הזוגי ביניהם בעתיד.

11.

ביום 1.7.2019 הגישו המבקשים ערעור על החלטת בית הדין לעררים לבית המשפט המחוזי, שבמסגרתו שבו וטענו כי הם מקיימים מרכז חיים משותף. זאת ועוד, המבקשים הטעימו כי בית הדין לעררים שגה בכך שנתן משקל רב להרשעת המבקש בפלילים, וגרסו כי פסק דינו של בית הדין לעררים פגע באופן לא מידתי בטובת ילדיהם ובזכותם לחיי משפחה. מנגד, המשיבה סמכה את ידה על החלטתו של בית הדין לעררים וסברה כי דין הערעור להידחות.

12.

בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור באופן חלקי. בכל הנוגע לבקשה להסדרת מעמדו של המבקש מכוח נישואיו למבקשת, בית המשפט המחוזי שב על קביעתו של בית הדין לעררים שלפיה המבקשים לא הוכיחו קיום חיים משותפים. יחד עם זאת, בכל הנוגע לביקורו של המבקש בישראל, הורה בית המשפט המחוזי על השבת הבקשה לבחינה חוזרת במשיבה, על מנת שתקבל החלטה חדשה בעניין בהתחשב בשיקולים נוספים פרט לעברו הפלילי של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין כי בין שיקולים אלה נמנות העובדה שהמבקש חי את רוב חייו בארץ, היותו אב לילדים קטינים שאינם יכולים לבקר אותו בירדן בליווי אמם מאחר שעומד נגדה צו עיכוב יציאה מהארץ, וכן דחיית הבקשה להסדרת מעמדו של המבקש בארץ.

13.

בקשת רשות הערעור דנן מכוונת נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענת המבקשים יש מקום להורות למשיבה להתיר את כניסתו של המבקש לארץ, וכן לאפשר להם להיכנס בשערי נוהל מתן מעמד לבן זוג. בעיקרו של דבר, נטען כי הבקשה מעוררת שאלה עקרונית שעניינה רף הראיות הדרוש לצורך הוכחה כי בני זוג חידשו קשר שפקע לתקופה קצרה, לשם החלת הנוהל עליהם. לשיטת המבקשים, במקרה כמו שלהם, שבו מדובר בבני זוג הנשואים במשך תקופה ארוכה והינם הורים לילדים, די בהצהרה על מנת להיכנס לגדריו של הנוהל. לגופם של דברים, משיגים המבקשים על הקביעה כי הם אינם מנהלי חיים משותפים, וטוענים כי פרידתם הקצרה (בהתחשב במשך השנים שבהן היו בני זוג) אינה מצדיקה קביעה זו. כן טוענים המבקשים כי בנסיבות אלה הנטל להוכיח כי אינם מקיימים חיים משותפים רובץ על המשיבה. לחלופין טוענים המבקשים כי נגרם להם עיוות דין. לשיטתם של בני הזוג בקשתם נסבה על הזכות לחיי משפחה ועל טובת ילדיהם, אשר כיום נאלצים לגדול ללא אביהם, עם אמם המתקיימת מקצבאות ביטוח לאומי ומתפרנסת בדוחק בבית הוריה. בהקשר זה אף נטען כי יש להתחשב בחוות דעתם של גורמי הרווחה בעניינם של הילדים. ביחס להתרת כניסתו של המבקש לביקור בישראל, טוענים המבקשים כי נוכח עמדתה הנחרצת של המשיבה בעניין זה, לא נותר להם שביב של תקווה כי הדבר יישקל ברצינות.

14.

בתגובתה מיום 23.2.2020, שהוגשה בהתאם להחלטתי מיום 26.1.2020, טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה על הסף מאחר שאינה עומדת באמת המידה המצמצמת החלה על דיון בהליך ב"גלגול שלישי". לטענת המשיבה, הבקשה נסבה על עניינם הקונקרטי של המבקשים, שכבר נדון בהרחבה על ידי הערכאות הקודמות – ובכלל זה בית הדין לעררים שהוא טריבונל בעל מומחיות בתחום זה. בנוסף, טוענת המשיבה כי אין לומר שנגרם למבקשים עיוות דין בהתחשב בכך שההחלטות בעניינם התקבלו לאחר שנערך להם ראיון מקיף וניתנה להם הזדמנות להציג ראיות בדבר כנות הקשר ביניהם.

15.

בנוסף טוענת המשיבה כי יש לדחות את הבקשה אף לגופה. בהקשר זה, המשיבה מציינת כי על-פי רישומיה, בשנת 2015 המבקשת הצהירה כי שנתיים קודם לכן המבקש עזב אותה, וכן כי עוד שבמהלך שנת 2017, כאשר הגיש בקשת מעמד מטעמים הומניטריים המבקש ציין כי הוא גר אצל חבר. לטענת המשיבה, רק בשנת 2018 המבקש הגיש בקשה לקבלת מעמד מכוח נישואיו בהתאם לנוהל. מעבר לכך, המשיבה שבה ומדגישה כי מהראיונות שנערכו למבקשים עלה בבירור כי בתקופה שקדמה להגשת הבקשה הם לא קיימו קשר זוגי כן. המשיבה חוזרת וגורסת כי טענותיה של המבקשת ביחס לנסיבות חייה הקשות יכולות להתברר במסגרת בקשה למתן מעמד מטעמים הומניטריים, וכן במסגרת בקשת סיוע שתוגש לגורמי הרווחה.

16.

יצוין כי במסגרת תגובתה המשיבה מציינת שהמבקשים פנו אליה לאחרונה לצורך הגשת בקשה חדשה למתן מעמד מכוח זוגיות, וכי המועד שנקבע לכך חל ביום 24.3.2020. ביחס לבקשה להתיר כניסתו של המבקש לארץ, נטען כי בהתאם לפסק דינו של בית המשפט המחוזי, העניין הוחזר למשיבה לצורך קבלת החלטה חדשה בהתחשב בשיקולים שמנה ביחס לכך, וכי זו עתידה להתקבל בשבועות הקרובים. בנסיבות אלה, כך נטען, אין מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בכפוף לשמירת זכויותיהם של המבקשים לטעון כנגד ההחלטה החדשה שתתקבל בעניינם, על-פי הצורך.

17.

בתגובה לכך שהגישו המבקשים מיום 27.2.2020, חוזרים המבקשים על עיקרי טענותיהם ומציינים כי אין במועד הקרוב שנקבע להם להגשת בקשתם מחדש כדי לייתר את בקשת רשות הערעור דנן. בין היתר הן מציינים כי המבקש עדיין מתקשה להשיג את מסמכי הסף הדרושים לו לצורך הגשת הבקשה בשנית, וכי אין למבקש את הסכום הדרוש לתשלום האגרה הכרוכה בהגשת הבקשה. לא זו אך זו, המבקשים מדגישים כי קיים חשש ממשי לכך שהמשיבה תחזור ותדבוק בעמדתה הלא סבירה לטענתם ביחס לאי-כנות הקשר ביניהם. ביחס לסוגיית הביקור בישראל המבקשים מטילים ספק במידת הרצינות שבה נבחן עניינם ומציינים את התמשכותה של ההפרדה בין הילדים לאביהם. על כן, חוזרים המבקשים ודורשים מתן סעד חד וברור המאפשר למבקש כניסה לארץ בתנאים שהציע בית המשפט המחוזי קודם לכן.

18.

ביום 8.3.2020 הוריתי למשיבה להתייחס לטענותיהם של המבקשים באשר ליכולתם לעמוד בתנאים הפורמאליים הנדרשים להגשת בקשת מכוח הנוהל – לרבות תשלום אגרה. בתגובתה מיום 16.3.2020 ציינה המשיבה כי נמסר למבקשים שיש באפשרותם להגיש בקשה לפטור מאגרה לפי נוהל מס' 5.1.0003 שעניינו "פטור מאגרה בבקשות לאשרה ו/או רישיון על-פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952". כן מוטעם כי בקשה זו תוגש ביום 24.3.2020, במסגרת התור שנקבע למבקשים להגשת בקשתם המחודשת מכוח הנוהל. המשיבה הבהירה עוד כי מבלי שיוגשו המסמכים, שהגשתם נחשבת כתנאי סף, לא יחל הטיפול בבקשה. עם זאת, צוין כי ייתכן שלא יהיה צורך בהמצאה מחודשת של מסמכים שכבר נמסרו בעבר. בכל אופן, המשיבה מדגישה כי הבקשה החדשה מכוח הנוהל, ככל שתוגש, תיבחן בהתאם לנסיבות העדכניות.

19.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות שהוגשו במסגרת הדיון בה, הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. מעבר לאמת המידה המחמירה בבחינתן של בקשות רשות ערעור מסוג זה (ראו למשל: בר"ם 4201/19 דומיננקו נ' רשות האוכלוסין ההגירה ומעברי הגבול , פסקה 8 (23.6.2019)), הטעם לכך הוא בעיקרו של דבר מעשי, בשים לב לנכונות שהובעה לחזור ולבחון את עניינם של המבקשים. אציין, מבלי לקבוע מסמרות, כי חלק מן ההחלטות שהתקבלו בעניינם של המבקשים מחייבות לכאורה מחשבה נוספת. כך למשל, במישור העקרוני ומבלי לנקוט עמדה לגבי המקרה דנן, ניסיון החיים מלמד כי מהמורות שהתגלעו בדרכם של בני זוג המקיימים קשר נמשך, ואף נתק קצר מועד ביניהם, אינו מעיד על העדר כנות בקשר זה. כמו כן, הולדת מספר ילדים משותפים היא לכאורה שיקול רלוונטי המחזק טענה בדבר קיומו של קשר כן בין הצדדים (הכול כמובן בכפוף לנסיבות). מכל מקום, לנוכח עמדתם העדכנית של המשיבים אינני נדרשת להכרעה בבקשה. חזקה על המשיבים שאכן יבחנו את עניינם של המבקשים בלב פתוח ובשים לב למכלול נסיבותיהם.

20.

סוף דבר: הבקשה נדחית. אין צו הוצאות.